נסגר אני במקלט עם הזכרונות
שבחוץ עכשיו יש רוחות עזות
כל זיכרון שעכשיו נחרט במוחי
זה כעלה השלכת הראשון
שנבל מהעץ
עכשיו דיכאון

האהבה היתה חמה
עד שבחרתי להפרד ממך
הדמעה הראשונה שזלגה על לחייך
כמו היורה שמנגן עכשיו בחלונות
ביתי וביתך ללא הפסקה
כמה אהבתי אליך לא נגמרה

בחוץ עכשיו פרחים
ואני בתוך ביתי הנעים
מנסה לשכוח את מה שהיה
ומתמקד בסימנים של החופש
כפרפר שעף בטבע
והדיכאון שמתנדף לאיטו

משהו חדש עומד לקרוא
החום של התקופה?
יכול להיות שזאת אהבה חדשה?
יוצא אני מהבית אל הים
שהשמש בוהרת
רואה אותה כמה שהיא מהממת