אור

את קמה בבוקר ושואלת למה התעוררת. את כבר מול המראה באמבטיה,
אחרי שסידרת את המיטה והתלבשת, מורחת קצת משחת שיניים על
המברשת, ועדיין לא קיבלת תשובה.
את נראית כמו מלאך, הלנה, שהלך לאיבוד ונפל לכאן. בדיוק כך,
נפל.
המבטים ברחוב התל אביבי היפה שאת גרה בו כשאת יוצאת מלובי
הבניין לא משפרים את ההרגשה שלך. את כל כך יפה, הלנה, כל כך
מושכת. אני יודע שהרבה היו רוצות להיות כמוך, כל אחת במקום
העבודה שלך היתה מתחלפת איתך בלי לחשוב אפילו, במראה שלך,
בתפקידך במקום. אבל אני גם יודע שאם הייתי אומר לך את זה, לוחש
לך את זה באוזן, היית צוחקת... ומתחילה לבכות.
הלנה המהפנטת, את חוזרת הביתה בערב, תשושה ורעבה. את מתקלחת
ואני יושב על מכסה האסלה שבחדר האמבטיה, נושם את האדים עם הריח
האלוהי הזה שלך. הלוואי והיית שלי.
את מכינה ארוחת ערב קלה ומתיישבת לאכול. אני מתיישב מולך,
הלנה, עם כוס התה שהכנתי לפני דקה. את מביטה בצלחת ולא מרימה
ממנה את עינייך.
הלוואי והיית שלי.
את חושבת שיובל לא מאוהב בך, הלנה, את לא מאוהבת בו. בכל זאת,
אתם מוצאים את עצמכם מתקשרים אחד לשני, ואחרי שעה נפגשים
ושוכבים. כשאתם עושים את זה, מרחוק נראה שאתם מאוהבים, אבל
אחרי שסיפקתם את תשוקתכם, חוזרים למציאות. אתם שוכבים שם, הוא
מרעיף נשיקות קטנות על צווארך ומחבק אותך, וזמן לא רב אחרי זה
הוא מחזיר אותך הביתה. אף אחד לא יודע עליכם בעבודה, אתם לא
זוג, הוא לא מסתובב עם אחרות ואת לא עם אחרים.
הוא מביט בך בהערצה, הלנה, הוא בולע אותך במבטו בישיבות
בעבודה. הוא משתוקק לך, רעב לך.
את מרגישה בודדה בבית. כשאת יוצאת לפעמים עם ידידה או עם יובל
את שוכחת את הבדידות הזאת לזמן מה, אבל כשאת חוזרת את לא יכולה
למנוע את חזרתה של אותה הרגשה. ניסית אפילו ללכת לפסיכולוג,
הלנה, אבל אחרי הפגישה העשרים ומשהו הבנת שזה לא ממש מה שיעזור
לך, את מרגישה מועקה גדולה יותר כשאת יוצאת משם.
אני שוכב לידך כל לילה ואני יודע שקשה לך להירדם, לפעמים את
אפילו לא מצליחה ומתהפכת במיטה אלף פעמים. הרופא רשם לך כדורי
שינה, הלנה, וכשאת זקוקה להם את ניגשת לארון התרופות שבאמבטיה
ולוקחת כדור. את שוקעת בשינה זמן קצר לאחר מכן ואני שותה את
החום שנפלט מגופך, את הריח שלך. אני מחבק אותך ונושק לצווארך
בדיוק כמוהו, הלנה, אבל את לא מגיבה.
את קמה לבוקר חדש. שוב הכל אותו דבר, אותה שאלה, אותן פעולות.
ימים... חודשים.
אלוהים יודע כמה פעמים חשבת לבלוע את כל תכולת הקופסה, הלנה,
ספרתי ואמרתי לו.
מלאך יפה וחכם שלי, הלנה. מלאך שמחפש משמעות וטעם, שבשנתו
נשמתו המופלאה עולה מעלה, רואה אותי ומשוחחת איתי, וביקיצתו
צונחת לארץ ואינה זוכרת דבר. מלאך מיוסר ועצוב העוטה מסכת אדם
רגיל, אשר אינו יודע כי מלאך הוא, אשר אינו יודע לפרש תחושותיו
וחלומותיו. יד אלוהית היא ידך והוא משתוקק למגעה.
הלוואי והיית שלי.
אבל את אינך שייכת לאף אחד, האל קנאי לך, הלנה המדהימה.


יובל

עם זריחת השמש אני קם ומתמתח על ענן. דמות אדם אני לובש, גוף
נחשק וחליפה כל בוקר. מכונית ובית יצרתי, משרה במקום בו עובדת
המלאך שיצרתי לפני 24 שנים השגתי.
היא מתמסרת לי בתשוקה ובחיבה. היא מחייכת כשהיא איתי, איננה
בודדה עוד, אוהבת לשהות במחיצתי.
כששאלה לשמי כאשר ראתה אותי לראשונה לפני מספר חודשים, אמרתי
מיד ללא הרבה מחשבה. החלטתי לאמץ את השם כשם שאימצתי את הרגש
כלפיה, אשר שמי מתאר אותו. יובל.
בראשה שמתי מכשול לאהבה והיא איננה מבינה, יציר כפיי, מדוע אין
היא יכולה להתאהב. היא איננה יכולה להתאהב בי כמובן, שכן אני
חוזר כל לילה ממנה אל מקום משכני העל-טבעי, ושבשבילי טבעי הוא.
אם איננה יכולה להתאהב בי, באדם אחר לא תתאהב. שלי ורק שלי.
עינייה מרגיעות וריחה ממכר, מלאך הוצאתי מרחם אימה, והיא איננה
יודעת. אדם רגיל היא במהותה אך הילה סביבה.
את שלי, כליל השלמות, ללא רגש אהבה. היום שבו תתאהבי בי, אם
יבוא היום, יהיה יומך האחרון. הפסיקי לשאול את אותה השאלה בכל
בוקר מחדש, את הסוד לא תגלי, אסור לך, אחרת תהרסי אותי. באהבתך
אלי תשימי מולי את רגשותיי אשר אינני יכול להיכנע להם, צורת
תשוקה גברית אני נותן להם. אני מעדיף, אם כבר, שתבלעי את תכולת
הקופסה ותחכי להיוולדות מחודשת.