עצבות שלי, תניחי לי
כל כך בטוח שם אצלך
כל כך מוכר מהתקופה
שבה הייתי בתוכך

אל תהרסי לי רגעים
של הנאה וגעגוע
תקווה ואושר שיחזור עוד
של אהבה, ואיזה רגש קבוע

והדמעות שלי הן סתם של רחמים ושל חמלה
שבגללך יצרתי לעצמי
והכאב שלי הוא רק עלה בעץ של אהבה
את מקלקלת לי הכל
את מקלקלת לי הכל.

אני כמו מכורה לך
לתחושה הזו בפנים
למלנכוליה בטוחה
אחרי שנים של הבטחה

שלא אתן ליפול יותר
(אני שונאת את הנוגות)
שלא ארצה ליפול יותר
שלא אמצא שם בטיחות

והדמעות שלי הן סתם של רחמים ושל חמלה
שבגללך יצרתי לעצמי
והכאב שלי הוא רק עלה בעץ של אהבה
את מקלקלת לי הכל

והדמעות שלי הן סתם של רחמים ושל חמלה
שבגללך יצרתי לעצמי
והכאב שלי הוא רק עלה בעץ של אהבה
את מקלקלת לי הכל

את מקלקלת לי הכל.

(כתבתי את השיר ברגע מלנכולי למדיי,
ברגע של פחד. פחד מהעצבות הזו,
פחד שטוב שם. ובעיקר כעס על המשהו הזה בתוכי,
שנוח לו שרע, שטוב לו עם תשומת הלב הזו.)