|
גשם
שוטף את העולם
שוטף אותי
מלטף את פניי.
מרווה.
קרן אור דקה
עדינה ומהססת
בוקעת מבין העננים
חצבים
יפים ובהירים, תלושים.
כל אחד נראה כאילו הוא יחיד בעולם
צנוע ונידף.
כל העמק לפניי פרוס:
שמיים חלקים ומסונוורים של בוקר
שורות של ברושים דקים וארוכים
דוקרים את קצות האופק.
ערפילים מלטפים של שחר
מונחים על הקרקע.
ריבועים צבעוניים של שדות
עדר צבאים דקים מדלגים
ובאופק הרים רכים תכולים. |
|
|
ענק אחד מכוער,
ממש מפלצת,
אכזר, רע לב
ושמן כמו חבית,
היה מתנפל על
כפרים, משפחות
חוטף לו - ואוכל
לצהריים ילדים
בכפית.
והייתה לו אחות,
ענקית - אבל
פ'סדר.
כלומר רחומה,
נחמדה, לבבית.
"איך אתה לא
מתבייש???" צעקה
על אחיה, "לאכול
ככה ילדים
בכפית?!"
התבייש הענק, כי
הבין שזה לא
בסדר, והחליט
מעכשיו אחרת
להתנהג. ובאמת,
הוא שינה דרכו
לגמרי - ואת
הילדים הוא אוכל
עכשיו במזלג. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.