7:35 בערב.
ישבתי ובהיתי באמא מהסלון, מבשלת במטבח.
עברתי בראש על כל החומר של המתכונת למחרת וניסיתי לשכנע את
עצמי שאני יודע את החומר. זה לא ממש עזר.
"אני מקווה שלמדת מספיק היום", אמא אמרה בנימה מאיימת שעשתה לי
עוד יותר רע על הלב. "כן, למדתי מספיק".
הבית-ספר כבר התחיל ממש להעיק עלי, הוא כבר לא היה מקום כייפי
לבוא אליו. נכון שהיו שם המון אנשים שאהבתי והרוב היו חברים
מאוד טובים שלי, אבל ככל שחשבתי על כל הבחינות שמחכות לי, נהיה
לי יותר ויותר רע... וככל שחשבתי יותר על הסוף, שיבוא בלי שאני
בכלל ארגיש, זה עשה לי הקלה אדירה, אבל מצד שני... זה גם עשה
לי עצוב.
לסיים בית ספר נראה לי פתאום כל כך מוזר וכל כך לא במקום,
כאילו מישהו מריץ את כל הסרט הזה של החיים יותר מידי מהר לפני
שאני מספיק להסתכל מסביב בכלל. יש כל כך הרבה דברים שעדיין לא
הספקתי לעשות וכבר אני הופך להיות עצמאי לגמרי, חופשי לעצמי,
חופשי מידי.

המתכונת הלכה ממש חרא. אני שונא שהולך לי חרא במבחנים, אבל ככה
זה ברוב הפעמים כי אני פשוט לא לומד מספיק טוב, או פשוט לא
יודע איך. הרגשתי שאחרי כל זה, אני צריך לצאת לאנשהו בערב כי
היה חופש, וחופש צריך לנצל.
אז החלטנו לצאת כמה חברים לבית הריק של סיוון, כמובן שאני
התנדבתי לנהוג... כמו תמיד. אבל לא היה לי אכפת כל כך, אם אפשר
לעשות טובה לכמה חברים שמתחשק להם לשתות, ואני ממילא לא יכול
בגלל הבעיות שיש לי... וחוץ מזה גם אהבתי לנהוג והרגשתי בטוח
על הכביש.
היו מלא אנשים אצל סיוון, מהשכבה ולא מהשכבה. היתה שם גם החברה
שלי לשעבר, עדי. שנאתי לראות אותה כשאני יוצא, כי כשאני יוצא
אני בדרך כלל יוצא כדי להנות ולהשתחרר מהכל, והיא מזכירה לי
תקופה רעה... את אותה תקופה שהיא נפרדה ממני. אבל השתדלתי לא
להסתכל עליה יותר מידי, למרות שזה היה קשה. ממש קשה.
התקופה שהיינו ביחד היתה התקופה הכי יפה בחיים שלי, אני חושב,
זה היה מאמצע כיתה י' עד סוף י"א...

ניר ויותם שתו יותר מידי וזה היה מצחיק, עד לקטע שבו הייתי
צריך בערך לסחוב אותם לאוטו כי כבר היה 4 וחצי לפנות בוקר
והיינו צריכים לחזור הביתה. בדרך שנמשכה יותר מידי זמן חשבתי
על זה שזה יהיה כל כך עצוב להיפרד מכולם, בידיעה שלא בטוח שאני
אראה אותם מתישהו אי פעם בחיים שלי, או שבטח לא נצא יותר כולם
ככה, כל החברים, ולא יהיו יותר מסיבות כאלו בבית ריק של מישהו.
ניר ויותם ישנו מאחורה ונראו כל כך לא מוטרדים, ולי נהיה עצוב
שחשבתי על כל הדברים האלה, בית ספר, בית, צבא... עתיד מעורפל
כזה, עצוב מידי, עד שהלב שלי התחיל לדפוק חזק יותר.