מחפשת את עצמי ולא מוצאת.
מחפשת את מי שאני באמת, את מה שאני אוהבת באמת. מוצאת את עצמי
איתך ומאבדת אותי בו זמנית.
צדקת כשאמרת שלא מגיע לך אותי. אתה אומר את זה הרבה לאחרונה.
אולי אני צריכה להקשיב לך יותר. אולי הקשבתי יותר מדי.
אתה מושך אותי אליך, ולא דרך כישופים או פנטזיות מודחקות, אלא
דרך הפשטות המיוחדת שלך, שנתנה לי להרגיש שמצאתי את השקט
שייחלתי לו כל-כך הרבה זמן. אולי יתר הפשטות הפך את כל העניין
שלנו למסובך.
מחפשת יחודיות. רוצה כל-כך להאמין שאני לא כמו כולן. מוצאת את
עצמי מושפלת. אתה נתת לי את היחודיות הזאת כשהייתי זקוקה לה
יותר מכל, ואז, בבוקר ההוא, מחקת את הכל. בחיים לא הרגשתי יותר
זולה מאיך שהרגשתי איתך באותו בוקר.
באת בשביל ללכת. הטחת האשמות. רצית תשובות אבל סתמת את
האוזניים, דיברתי לאוויר. אתה לא מאמין לי. אני לא מי שאתה
חושב שאני. אי אפשר ללכת ככה, אתה מבין? אתה לא יכול להשאיר
אותי ככה...
מחפשת פינה לבכות. נעלמת. רועדת מקור. מתגעגעת אליך ויודעת בו
זמנית שאולי, אולי אתה באמת לא בשבילי. מחפשת שתבין אותי.
מחפשת שאני אבין אותי, ואותך. מוצאת את עצמי לבד.
זה לא מגיע לי, וגם אתה יודע את זה. אתה רוצה לחשוב. אני לא
רוצה לדעת על מה אתה חושב עכשיו. אני רוצה שנחזור לאתמול. אני
אוהבת אותך.
אני שונאת אותך.
אף פעם לא הבנתי כמה דק הוא הגבול בין אהבה לשנאה.
מחפשת את האומץ להגיד לך ללכת. מחפשת את הכוח שבי להיות פה
בלעדיך.  מוצאת את עצמי בציפיה שתשוב, בוכה. מקווה שתגיד לי את
מילות הקסם, שתחזור ושתאמר לי כמה שאתה מצטער, כמה שלא היית
צריך להגיד את מה שאמרת.
מחפשת בכל פינה, בכל מחשבה שמתרוצצת, בכל דקה, בכל חלום.
לא מוצאת את עצמי.