הקריאה לאבא

בקוראו "אימא" חש דניאל בתשוקה עזה לקרוא אף "אבא".
   חש הוא כך תמיד כשחפץ היה לבקש בקשה או לבשר בשורה משמחת.
או לשפוך את מכאובי לבו לפניה ולבקש את עצתה.
  אביו סמל הטוב, הצדק והיושר, הלך לעולמו קדוש מעונה בעיניו
של דניאל המצניעות דרכיו. לא נותר ממנו אלא חלומות ופרי
דמיונו. דברי תוכחה רבים שופך עליו אביו בהיגלותו לפניו, והוא
אין לו אלא להשפיל עיניו לקרקע ולבקש לראותו שנית. מה עולם זה
בו הוא חי, ערכו לעומת טוהר ליבו של אביו, ומי באדם החי על פני
האדמה, אשר יבוא ויוכיח אותו על מעשיו וישעה לדבריו. אביו לא
עסק בתוכחת העם אלא בקשורים לו כמשפחה. ענווה וצניעות היו מנת
חלקו מיום בו היה לאיש ועד יום מותו.
  אף הגדולה משאיפותיו של דניאל נבעה מיקרו של אביו, שהיה
צדיק שומר מצוות, מקיים את התורה בנאמנות.
כשנה ומחצה לפני מותו, תקפה אותו מחלה איומה שהציקה לו עד יום
אחריתו. אולם שבוע לפני היום המר, למשפחה ולעולם, גדלו עינוייו
עד כי חשו כולם את המחלה על בשרם.
דם הקיא, לא אכל, לא שתה, אבדו עליו חושיו לחלוטין ואת בניו
הכיר בדחילו ורחימו.
  אמונתו של דניאל בכוח עליון, האלוקים, נמוג בו ברגע שפרחה
נשמת אביו הזכור לטוב, והפסיקה את סבלו.
במותו חש דניאל כעין נתיקת איבר מגופו ומוחו זע בחלחלה ובצער.

עד קץ הימים ידע דניאל שבכל ימיו לא תהין נפשו להשוותו לאחר,
מחשש פן יפגע בכבודו.
  אביו היה בעיניו סמל לאבות, סמל לאנושות בכלל.
וחש הוא שעד יום מותו ישתוקק בעוז לקרוא "אבא" בשעה שקורה הוא
"אימא".

  הדבר קרה לפני חצות הליל. נפשו של דניאל חשקה בקריאה. נטל
ספר והתחיל לקרוא לאורה של נורה חשמלית שדלקה בחדרו. חדרון קטן
ובו מקום למיטה קטנה ושידה קטנה.
שעה קלה מתחילתה של קריאה, קרה הדבר שמנע ממצפונו לקרוא "אימא"
בהמשך חייו.
    אמו שכבה במיטתה - בהול שהיה מואר אף הוא - דומה כי היא
רדומה ושליווה.  
בחדר הסלון שכבו אחיו, אשתו ובנם, אף הם רדומים. כולם ישנו
שינת ישרים, ודניאל שכב ער בחדרו הקטן ושקע בקריאה.
  לפתע שמע דניאל חריקת מיטה, דשדוש קל של נעלי בית ושניות
ספורות לאחר מכן כבה האור בהול. זעזוע קשה חדר למחשבתו שכיבוי
האור בהול הוא מעשי ידיה של אמו.
שבת היום, והוא לא פילל והעלה בדעתו שאמו, אשר ימים רבים
מפצירה בו לשוב בתשובה, ללכת בדרכי אביו כדתי ושומר תורת ה',
היא  אשר ביצעה חילול שבת זה.
אמו אשר נדמה היה כי רדומה היא במיטתה והאור בהול כלל וכלל לא
הפריעה.
דמותו של אביו עלתה בדמיונו וקראה לו לקום ממשכבו, ולהוכיח את
המחלל שבת על מעשיו. היות ודלת הזכוכית של חדרו הייתה סגורה,
לא היו בידיו ההוכחות המספיקות כדי להרשיע את אמו החשודה.
החליט לוודא תחילה את תנומתם החזקה של הישנים בסלון. קם
ממשכבו, לבש כסות על בשרו ויצאתי להול. חש שעיני אמו מביטות בו
מהעלטה.
היא לא פצתה פיה מחשש שמא יגלה שהיא אשר חיללה שבת בשעה זו
וחרפה תמיט עליה, בגילוי מעשה זה לאחרים ולוא רק לבנה הכופר.
  נכנס דניאל בדממה לסלון ופניהם הישנים של אחיו ואשתו,
הצעירה והיפה, נגלו לעיניו. בראותו את פניה של יעל, חשש כבד
חדר ללבו, פן יתעורר אחיו בקריאתו ליעל ויחשוד כי בגידה מתבצעת
הלילה תחת אפו. מיד שינה החלטתו וקרא בשמו של אחיו.
 "יחיאל...יחיאל...יחיאל..." קרא.
  אך יעל שהייתה קלת תנומה מאחיו, התעוררה.
  מה רצונך?" שאלה ברוך.
"רציתי לדעת אם הוא ישן עדיין". השיב באי נעימות.
ברגע זה התעורר אחיו.
"מה מעשיך בחדר?" - צעק בחרון.
"אה... אני... רציתי לדעת אם אתה ער..." - גמגם דניאל. גמגומו
הגביר את חשדו של יחיאל ובטרם הייתה בידו של דניאל האפשרות
להסביר, התנפל הלה על אשתו והכה בפניה. אלמלא עצר בו ודאי היה
מפריח את נשמתה, וטרגדיה איומה הייתה עוטפת את שמם הטוב כתוצאה
מחילול שבת פעוט.
אך אחיו, שהאמין באמיתות חשדו, איבד את עשתונותיו, הוציא את
אשתו ממיטתה, אחז את דניאל בבגדו ודחף את שניהם לחדרו הקטן של
דניאל בצעקה "זנות!"
הם  פלטו את עצם חזרה להול ונתקלו באחיו העומד מול האם הכורעת
על ברכיה ומתייפחת בבכי מר.
 "אני האשמה... חיללתי שבת, ואבא משגיח עלינו מייסרנו על
כך..."
  דניאל עזר לאמו לקום על רגליה והשכיבה על מיטתה, עודה
מתייפחת.
 "יחיאל...בוא ואספר לך את אשר קרה". - אמר דניאל ומשך בזרועו
והוביל אותו לסלון. יעל אף היא הצטרפה אליהם ושמעה את הסיפור
הקולח מפיו של דניאל בשטף.
"אתה רואה?" - אמר בסיום סיפורו. -"אתה איבדת את עשתונותיך
והטלת האשמות שווא, עלי ועל אשתך הנאמנה לך מאוד".
  זרם דמעות פרץ מעיניו של יחיאל ובקשת הסליחה מהם העבירה
צמרמורת בגופו של דניאל עד כי נדדה השינה מעיניו ושכב ער עד
עלות השחר.
 
עתה, הקריאה "אבא" הייתה אלמנה וללא מענה כל ימי חייו.