ילדה קטנה הולכת לבדה.
עמוק, עמוק ליער היא נכנסת, אך שום מילה היא לא אומרת. היא לא
תעז, היא שותקת.
זו הפעם הראשונה שאת טיול זה היא עושה.
בהתחלה היא נלהבת, מתרגשת, ממש לא פוחדת,
היא פשוט הולכת, צועדת.
ללא דאגות, ילדה נקיה ללא חתכים, ללא פצעים פתוחים.
לאט, לאט היא מרגישה שהיא אובדת, נסחפת עם הרוח שאותה מובילה.
ילדה קטנה, תמימה, על זרים היא עדיין סמכה.
והיא רואה דברים יפים, דברים שגורמים לה לשמחה, אך ללא כל
התרעה דקירה חדה היא קיבלה.
בגדו בה!
נטשו אותה!
הכאיבו לה!
מתאוששת.
ילדה קטנה לבדה שוב הולכת.
הפעם היא קצת פוחדת והפעם היא למדה, לזרים יותר היא לא
מקשיבה.
ילדה קטנה מסתגרת בתוך עצמה, ידייה כבר כואבות מכל החתכים,
רגלייה כבר כואבות מכל הריצות, הבריחות, למקום רחוק שם לגעת בה
לא יוכלו.
ושם פרח קטן היא רואה, שוב משהו קטן גורם לה לשמחה.
את חומותיה הגבוהות הוא שובר,
ולליבה הוא חודר.
בלי לדעת מה הוא עושה, סתם היה נחמד והפגין חיבה,
בו היא התאהבה, שוב היא בטחה, חזרה להיות ילדה נקיה. ילדה
שמחה.
ואז היא הבינה,
שיותר מחבר לה הוא לא יהיה, יותר מסתם ביניהם לא יקרה.
והילדה הקטנה מתיישבת, נחה וחושבת,
ואת רגלייה היא לוקחת ואל היער שוב בורחת, את הדרך היא לא
רואה, היא רק בוכה.
ושוב נותנת לרוח הקרה אותה להוביל,
וחושבת "אולי אותי שוב היא לא תפיל".
ילדה קטנה הולכת לבדה,
ידייה החתוכות, עינייה מלאות הדמעות, קטנות אך כואבות.
הרוח הקרה אותה עוטפת, מחבקת והיישר אל ליבה היא לוחשת,
דברי הרס וכאב.
ילדה קטנה הולכת לבדה,
אומללה.
יד ביד עם הרוח הקרה,
ואז לבור של אכזבה היא נופלת,
ושם לנצח היא נשארת.
בגדו בה!
נטשו אותה!
הכאיבו לה!
שוב!
את אותה הילדה לעולם לא מצאו,
ואת אותו הפרח עינייה שוב לעולם לא ראו.
ילדה קטנה הלכה לבדה,
מאותו הטיול לעולם לא חזרה.
והרוח הקרה,
היא עדיין חופשיה.