ואז השיר הסביר הכול. הוא טען שהזיכרונות מכתיבים את המחר את
מה שאז ואת העכשיו ושבעצם זה כמו להיות דמות רקע. זה נע על
הגבול שבין פתטי למקורי. בין גאוני לשגרתי. אבל מה? לא הכול
ככה? קחו לדוגמא את היימן ליפמן מארצות הברית שבשנת 1858 רשם
פטנט על חיבור מחק לקצה עפרון. במקרה שלו זה לא עזר כי הפטנט
בוטל בנימוק שהוא פשוט חיבור של שני מוצרים קיימים ולא המצאת
מוצר חדש. אבל ההילה שהייתה לו לכמה שניות. והעובדה שהוא יכל
למכור בלעדית עפרונות עם מחקים בקצה אז בימים העליזים של סוף
המאה הקודמת כשלא היו מקלדות , עטים ופרקרים עם חריטות שנותנים
לך רגע לפני שבועטים אותך מהדלת כי אתה כבר לא מספק את הסחורה.
"מה אתה רוצה?" שואלת אותי המנכ"לית  של החברה בארוחת צהריים
שהיא יוזמת כדי להראות לי שהם לא מפלצות ובסך הכול  אה... לא
הסתדר, תראה, זה יכול לקרות לכל אחד ודלת נסגרת דלת נפתחת -
מה שמחזיר אותי לכל הזיכרונות שמתלווים למשפט הטעון, המזוין,
המסוים והמסיים והמסייט  הזה. "אתם לא מפלצות ,אה?" אני תופס
כנפיים ביד מורח אותם טוב טוב על כל הידיים מכניס את הכנף לפה
ומוציא מהשפתיים בעיניים עצומות, עצמות. ככה אני רוצה בדיוק
שהמנכ"לית שלי תראה אותי, לא מגולח, בהמי, ושותה כבר את כוס
היין השלישית שלי באחד בצהריים או מניפולציה או רחמים עצמיים,
מה שלא יהייה זה די טעים אני חושב תוך כדי שבורח לי גרפס קולני
מהגרון. דליה מזועזעת ממני בעליל. אני מקנח את הפה במפית
הארוגה של המסעדה המלוקקת הזאת. "בואי אני אסביר לך משהו על
מפלצות,  מפלצת היא יצור מפחיד. לרוב מדובר ביצור אגדי מפחיד
וגדול. השם נובע מהמילה 'פלצות' שפירושה פחד, עכשיו את חושבת
שמישהו מכם ראוי לתואר אגדי או גדול? הממ.. תרשי לי לגחך"
דליה מחטטת בתיק להוציא מסטיק ואני אומר לה שהיא הרי לא אכלה
כלום. "כן, אהממ.. קצת ירד לי התיאבון" אנחנו יושבים שותקים.
דליה לועסת מסטיק ומתאמצת לפתח שיחה. אני מתפנן על חצי סטייק
אנטרקוט שהיא השאירה בצלחת ומזמין כוס חמישית של יין. היא הרי
תשלם. אני לא יודע למה אני כל כך מתוסכל. הם צודקים בסך הכול
חוץ משתי עסקאות גדולות לפני חמש שנים כשהתחלתי לעבוד בשבילם
לא הצלחתי לגייס שום משקיע , לא למכור שום מוצר ובאופן כללי
להיות דמות רקע,  אבל היי, אני ודליה היינו שוכבים, ולדן
הסמנכ"ל הכרתי את אישתו הנוכחית, ומהכסף של העסקאות הקודמות
שהכנסתי הם בנו אגף שלם אז ככה לוותר עליי, ועוד בשביל גמילה?
"אולי די עם היין"  דליה מתערבת לי במחשבות  "זאת הסעודה
האחרונה" אני אומר, "את צריכה לתת לי עכשיו גם נשיקה, לא
להרחיק ממני את האדום האדום הזה שזה כבר שייך לאגדה אחרת שגם
שם יש שנאת עמים ומנוול היסטורי שהוא יהודי, אח... איזה סטייק
מצוין, חבל שהלכתי על הכנפיים" דליה מכחכחת בגרונה  "תראה,
מכון הגמילה הזה, הוא מאוד יקר, אנחנו משלמים הרבה כסף כדי
שתצא מזה, יש לך כל כך הרבה פוטנציאל, חבל עליך, אני רוצה שתתן
הכול שם". כל פעם שהם מדברים על הפוטנציאל שלי אני לא יכול שלא
לחשוב שמדובר במישהו אחר.
"אז מה אתה אומר?" דליה מדגמנת חיוך של קירבה והבטן שלי
מתהפכת. "מוך טבורי" אני מישיר אליה מבט.
"מה???"
"המוך. הטבורי, את יודעת מאיפה הוא מגיע?"
היא מניעה את ידה בתנועת ביטול ומתחילה עם הפרצוף של העזוב
אותך אתה ירדת לחלוטין מהפסים אבל אני תופס לה את היד חזק מודע
לזה שאני מכאיב לה. "מוך טבורי הוא הצטברות של סיבים רכים
בטבור, אנשים רבים מגלים בתחילת או בסוף היום גוש קטן של מוך
בטבורם. הסיבות להצטברות הזאת היו מקור לספקולציות שונות במשך
שנים" אני עוצר לקחת אוויר וללחוץ עוד קצת על היד של דליה
המבועתת "עד שביצע, אחד, בשם  דוקטור קארל קרוסזלניקי
מאוניברסיטת סידני מחקר בנושא, ואז דליה הממ.. את יודעת מה הוא
גילה? " אני מרפה את האחיזה, דליה מזרימה דם בחזרה ליד החצי
משותקת שלה ואני ממשיך  "בניגוד למצופה, המוך נוטה לנדוד מעלה
מהתחתונים ולא למטה מהחולצה או הגופייה, הסיבה לתהליך היא
החיכוך של שיער גוף בתחתונים שגורר סיבים לתוך הטבור, את מבינה
דליה, זה הכול דפוק אצלך משם, משם מתחיל לך המוך, רק שאצלך הוא
לא נעצר בטבור, הוא מטפס עד לחדרים הפנימיים של הקופסה הארורה
שלך"  אני דופק על השולחן ומרגיש וריד מתנפח ברקה. דליה אוספת
את הדברים שלה וזורקת על השולחן שטר של 200 שקל  "אני אדבר
איתך משם. בהצלחה".

"אושר עילאי בחיים הוא להיות נאהב בזכות עצמך, או נכון יותר -
להיות נאהב למרות עצמך" המדריך חופר לנו את השכל במפגש הראשון.
מה רע? כפר פסטורלי בגליל, על חשבון החברה. רק שהאנשים
מסביב... חבורה של לוזרים עם הורים עשירים. רובם בני עשרה,
חלקם הקטן מעל גיל שלושים  "הוא מצטט לנו ויקטור הוגו" אני
מסביר לבחורה יפהפייה שיושבת לידי. "צריך לשתות לחיי זה" היא
אומרת ושנינו נקרעים מצחוק.
"אני מבקש" אומר בשקט המדריך "כשאני מדבר, כולם מקשיבים, זה
מאוד מפריע, ואנחנו לא נסבול פה שום הפרת משמעת" אני שותק. מה
אני יכול כבר לומר? "זה בסדר מבחינתך אלי?" אני אומר לו שרק
הצבעתי על הבעייתיות שבלפתוח סדנא עם ציטוט של מי שכתב את
עלובי החיים, אם יש לך מה להגיד עלינו תגיד בצורה יותר ישירה"
כולם מסביב צוחקים, היפהפייה צובטת לי במותן וזה נעים במפתיע
ורק השמוק הזה שומר על הבעה קפואה. יש לך נקודה שחורה ביומן
המשמעתי. אני מקווה שמעט הצחוק שעוררת היה שווה לך את זה" אני
נושך חזק את השפתיים, רק זה חסר לי, לתת תירוץ לדליה הזונה
הזאת להוריד את ההפרשות לחשבון כי אני לא עומד בחלק שלי בתכנית
הגמילה.
אחרי שכל אחד מחווה דיעה על המשפט הדפוק של הוגו וזה נע
בספקטרום מ "יואו זה כל כך נכון, מדהים, מפרק, גורם לאורגזמות
על חושיות" של החנפנים ועד ל" מעורר מחשבה, ו-וואלה, וצריך
לעבד את זה " של שומרי הפאסון אנחנו מתפזרים למבנים. מוסד
טוטאלי לכאן הגעתי. בחדר אנחנו פוגשים את גיל המדריך. אנחנו
מתחילים ברגל שמאל; "טוב, אז אני רוצה שכל אחד מהחברים יציג את
עצמו בכמה מילים" כשמגיע תורי אני אומר "אהלן אני אלי, אני בן
38, ואני כאן, כי אין לי ברירה, ואני מקווה שזה יגמר מהר מאוד"
גיל מחייך חיוך דביק ושם לי על הכתף יד,  שאני ממהר לנער "יופי
אלי, תודה ששיתפת אותנו ואני מעריך את הכנות" אני חייב משקה,
אני לא יודע מה אני עושה פה, איפה כל מי שבאמת היה צריך להיות
פה אחי המנוול ודנה הזנותית, המתח גומר אותי העיניים שלי
מתמלאות דמעות "אם עוד פעם אחת אתה נוגע בי אני גומר אותך" אני
ממלמל ורץ לכוון השירותים."שוטף פנים, שוטף פנים, שוטף פנים "
אני צועק אחרי שהדפיקות על הדלת לא נפסקות" איך בורחים מכאן
לעזאזל?! אני לא יכול לראות את המקום הזה. אני פותח את הדלת
לראות את הפרצוף המחויך של גיל. "בוא, אנחנו לוקחים אותך לקבל
בנזודיאזפינים , פחות טעים, אבל יקל לך קצת את הסימפטומים".
אחרי שבוע הבנתי מה התירוץ של כל אחד להימצאות שלו בחור הזה ;
היפהפייה גילתה את המשקה דרך אבא שלה שאנס אותה, לרוב בני
הנוער היו בעיות תקשורת שנבעה מהורים קרייריסטים, ורק שמעון
אמר שהוא פשוט אהב את הטעם ומאז הוא שותה, וכל ניסיון של מישהו
לגעת בביוגרפיה שלו נתקלו בשיתוף פעולה מלא שכלל עובדות
טריוויאליות על הישגים גבוהים בלימודים, חברה פופולארית,
ואפילו חברות בנבחרת הכדורסל הכיתתית. אני גם נשברתי וסיפרתי
על איך תפסתי את אשתי עם אחי הצעיר ואפילו לא נסחפתי אחר כך
לאיזה בכי היסטרי או משהו פשוט הרגשתי הקלה.

בפגישת הסיכום עם הפסיכולוג אחרי החודש הארוך והקשה הזה הוא
שאל אותי אם אני מרגיש מוכן לעולם האמיתי. אמרתי לו שלא אבל זה
בסדר, אני אחיה בינתיים מההפרשות של דליה , יתחזק עוד קצת
בגוף, וישמור על קשר עם הספונסר, ושיהיה בסדר. הוא שאל אותי אם
אני יכול לנתח צעד צעד של מה שעשיתי או לא עשיתי ושגמר לי את
היחסים עם אישתי ועם המשפחה כולה, כן, אמרתי לו, דמות רקע
צריכה להיכנס לפריים לפעמים, גם אם כולם יראו את הכתם שהיא
משאירה מאחוריה, שחור, לא אסתטי, ומרוח על הקיר.