אל תערמי את האבנים
לגל-עד למתקהלים
יחלפו הימים
ההולך כהלך
גם אם יבוא
כעד המלך
לא יראה בגוונים
ככלות הכל המאובנים
יהפכו חולות לבנים
ללא קולות הספדים
רוח קדים תחצוב
תקצוב
זמנם זכרונם
הנם
עד התפוררות ברחמיי
אדמה במי זרימה עמומה
קול העולה ברמה
ותשוב הדממה
לתוהו
קדום
ורוחות  קדים
ישאו חולות נודדים
מי יזכור שהיו  באבנים
כוונות או פנים
שהיו אותם רואים
עכשיו אינך עונה
אישה חונה בזכרונה
האחרון
בטבורו של מעגל
במאובנים ואבנים
מניחה דעתה לדורות
בפסלים
והדורות אינם דרים בדעתה

עדיף היה לשאת להבות
על ראשי גבעות
להתפורר להתכלות
להתעורר במקום
וזמן אחר
פעם אחת ויחידה
בלהבה
אל נוכח כל
ואולי היה אפשר
להשמר באגדות
המסופרות דור ועוד דור
בלילות הקור
בשעת מדורות
בין הברות קשישים נשורי שיניים
וילדים פעורי עיניים
בשבטים נדחים
לועסים לעיסות
זמנים מונים
בני חלוף
הזוכרים את הכל  
הרובצים ונחים
על מיי מנוחות
בקול המנציח ומניח
ברוחות המתים החיים
ללא עטים או כתובים

בעל-פה מפה לפה
ואת היית אבנים קשות
בשהות דעתך
עשית אנשים נשים
צורות מצויירות באבנים
אחר כך יצקת במתכות לוהטות
גם שעטו פנים
היו  הידיעות
מודיעות
ללא בנים הזוכרים
זכר כל היתר
אך זכר אחרון
ככלות הכל
מפורר בשארית
ובא לחולות
ראית
הרוח נושאת גרגירים
אחרונים של חולות
בשבע נשמות נישאות
מגרגרים קולות
מתמסרים לליטופים אחרונים
ושמש יוקדת קרניה צולות
צל אחרון מגל-עד
ללא עדות אודות אישה
שחלפו זכרונותיה
מאבנים לחולות