אתה אף פעם לא תדע כנראה...
אתה אף פעם לא תדע כמה אנחנו אוהבים ודואגים
לך.
אומנם אימא ואבא לא מראים את זה ממש
אבל אתה חשוב, אתה חלק במשפחה,
חלק שעשה טוב בלב.
ועכשיו?
אתה יודע מי אתה בכלל?
אתה מישהו שאבדו לו התקוות, החלומות
ובעיקר הרגשות.
אתה לא רואה ממטר,
אפילו לא אותנו.
אתה זורק מילים מגעילות...
אני אוהבת אותך תמיד.
אף פעם לא אשכח אותך.
אתה היית שלי, בשבילי, עוזר, תומך, דואג.
אבל עכשיו
... אתה... אתה... אני תוהה,
אתה זר.
אתה כלום.
אפס.
קשה לי לחשוב עליך מחשבות כאלה,
אבל אני לא אשלה את עצמי שזה לא באמת נכון.
מפחדת פתאום לאבד אותך.
אתה בתוך בור ואף אחד לא עוזר לך...
אם רק הייתי יכולה... אבל מה אני?
אני רק אחותך הקטנה שתמיד מחכה לך שתשמור עלי.
חחח... משפחה. המילה הזאת מעלה בי גיחוך קטן,
כי אם הם משפחה אז למה אתה נראה ככה?
משפחה הם קוראים לעצמם
ועוד חושבים שאני אלך בדרכך.
פשוט מגעיל.
אבל במקום לעזור ולתמוך הם צועקים.
כמה פעמים אמרנו לך לא לגעת בחרא הזה?
זה עושה אותך משוגע, תבין.
אבל לא... אתה בשלך,
אתה חי-מת
בתוך אקווריום מזכוכית.
אבל אני תמיד אחכה לך...
תזכור |