"הכל כל כך שקט, כאילו באמת, מתחת לפני השטח"
היה זה יום שישי, שעה 15:00, אין אדם בישראל שלא יודע את
ההרגשה של היום הזה בשעה הזאת, הרחובות מתרוקנים מאדם,
אין יותר פקקים, אין יותר רכבות, כולם כבר סיימו את הסידורים
שלהם לשבת, הכל כל כך שקט...ואפילו שזאת תקופת בחירות רועשת
במיוחד.
אני הייתי בדרכי חזרה הבייתה מהעבודה, כן אני עובד ביום שישי,
אני גם עובד כל השבוע, אישתי מתחילה לשנוא אותי בגלל מוסר
העבודה שלי.
כל יום אני חוזר הבייתה ב-19:00 בממוצע. ביום שישי אני גם הולך
לעבוד, וגם אחרי העבודה יש לי לימודים וטיפולים רפואיים, ככה
שהרבה בבית אני לא.
הפעם הבטחתי לה שאני אחזור הבייתה עד 12:00 וכרגיל אני לא
מצליח לעמוד בזמנים.
הדרך הייתה שקטה למדיי, ידעתי שאגיע הבייתה מצפה לי קבלת פנים
לא אוהדת והתחלתי לחשוב על פיתרונות איך אני יוצא מהתסבוכת
הזאת, אחרי הכל אני רוצה להיות בבית, אבל הדבר לא מתאפשר כי לא
מזמן נכנסתי
לתפקיד והרבה עבודה מונחת על כתפי, כי קודמי לא עבד בצורה
מסודרת.

"בצידי הדרך יכולנו לראות, פועלים רומנים מבצבצים ומעשנים
נובלס"
נזכרתי שבימי שישי, אומנם בשעה כזאת כל החנויות כבר מזמן
סגורות ואין כלב שמסתובב בחוץ, אבל מה שכן יש-זה מספר מועט של
דוכנים בצידי הדרך שתמיד נשארים פתוחים עד שעה מאוחרת,
בדוכנים אלה לרוב מוכרים תותים ופרחים.
פרחים-זה מה שאני צריך. אין כמו פרחים לשבת כדי לשמח את האישה.

אז חיפשתי "דוכן" שזה בעצם שמשייה שמתחתיה יושב הסוחר והמוצרים
שלו, לאחר 10 דקות מצאתי דוכן כזה. עצרתי בצידי הדרך נעלתי את
האוטו והלכתי לעבר הדוכן.

"ראיתי שחייכת כשקניתי לך פרחים"
כשהגעתי ל"דוכן" המוכר ישן , גם הוא רוצה לקבל את שנת הצהריים
של יום שישי, יכלתי בקלות יתרה לקחת זר וללכת בלי לשלם, אבל
אני אדם בעל מצפון כמו שניתן להבין.
אם לא הייתי בעל מצפון לא הייתי הולך לקנות פרחים.
הערתי אותו, הוא טיפה נבהל ממני, לא הבין מה לעזאזל אני עושה
בחוץ בשעה כזאת.
"מה אפשר לעזור לך אדוני?" אמרתי לו:"כמה יעלה לי זר פרחים?"
הוא ענה לי: יש כאלה ב-20 ש"ח ויש כאלה ב-30 ש"ח וגם ב-40 ש"ח
תלוי מה אתה רוצה?
"אני אקח את ה-40!"אמרתי בביטחון מוחלט. הוא הוציא את הזר ושם
לי אותו בשקית, הבאתי לו את 40  ש"ח שמגיעים לו, והתחלתי בצעדה
שלי לכיוון האוטו.
לפתע נשמעה צווחה מוזרה מכיוון ה"דוכן" אבל לא במדויק משם, יש
לי שמיעה חדה והבחנתי שהיא באה מהמחסן שעמד מאחורי השמשייה.
כשנשמעה הצווחה המוכר בדוכן ישר קפץ מכיסאו
והלך לכיוון המחסן מבלי בכלל לחשוב על כל הסחורה שיכולה להיגנב
בזמן שיעלם מהדוכן. אני המשכתי ללכת לכיוון האוטו תוך כדי
התעלמות מהצווחה היחידה,למרות שהיא הדהדה בראשי.
כשנכנסתי לאוטו הסקרנות שלי התעצמה עוד יותר, לא יכלתי להתאפק
ועשיתי את עצמי כאילו אני נוסע, אבל רק נסעתי כמה ק"מ, כדי שלא
יראו את האוטו, והתקרבתי רגלית לאט לאט לאותו מחסן, רק מהצד
השני שלו.
היה שם חלון קטן. שאפשר היה להציץ, למרות ששמו עליו חפצים
שיסתירו.

"ראיתי שתי דמויות צעקות ויורים"
בתוך המחסן ראיתי 2 צלליות, האחת מהן היא כנראה המוכר שבדוכן,
והשנייה הייתה נראית כמו אישה, יכלתי לדעת את זה לפי השיער
שלה. לא היה שם גילויי אלימות, לא היה שם גם צעקות, היה רק
דיבורים שקטים.
ניסיתי להקשיב, אך לא הבנתי שום מילה ממה שנאמר שם, באיזשהו
שלב המוכר של הדוכן הוציא פנקס, ורשם משהו לאותה בחורה
מסתורית כדי שתקרא, הוא זרק את הדף לעבר החלון שבו עמדתי וחזר
אל הדוכן.
על הדף היה רשום: "אם תצרחי ככה שוב, את לא תזכי לראות את
משפחתך, ברור!" ולמטה היה כתב יד אחר שרשם את האותיות כן.

"לא ידעתי מה לעשות"
קראתי את הפתק, שוב ושוב, מנסה לא להאמין למה שרשום שם. המחסן
היה נראה דיי מפואר מהזוית שלי, מסוגנן בצורה נוחה, מעין דירת
נעורים נחמדה. חשבתי כיצד אני יכול לעזור לאותה אישה אומללה,
בהתחלה כמו כל אזרח פשוט חשבתי על ללכת למשטרה, אבל החלטתי
לפני זה לרחרח טיפה את סביב המחסן בשקט בשקט בלי שאותו מוכר
יראה אותי. ראיתי שהמבנה הוא אינו מבנה קבוע, אלא קרון מגורים.
כמו כן משך את עיני מתלה
המעילים עליו היה מעיל צבאי תלוי.אז פתאום נזכרתי! אישתי! אני
מאחר הבייתה, רצתי הכי מהר אל האוטו ובטיסה מהירה הבייתה, תוך
כדי מחשבות על מה שהולך באותו דוכן.

"אחרי הכל את אישתי"
כשהגעתי הבייתה נהייתי עוד יותר חיוור בגלל המחשבה שהשארתי את
אותה אישה אומללה, להיות בודדה מול אותם אנשים שאלוהים יודע מה
יעשו לה. אישתי ראתה שאני טיפה המום, וגם הבאתי לה פרחים
שריככו אותה, כך
שכעס לא היה שם, רק אכזבה. היא לא אמרה כלום, וכך גם אני,
חשבתי להתקשר אל המשטרה, אבל המדים הצבאיים שהיו שם גרמו לי
לחשוב שאולי לא כדאי.
לבסוף אחרי כשעתיים נשבר בשקט בצורה מוזרה.
"אתה בוגד בי?" היא שאלה. הסתכלתי עלייה במבט מופתע, "אני נראה
לך כמו אחד שבוגד?" היא אמרה:" אני כבר לא יודעת אתה חוזר
בשעות מוזרות, לא מתנהג רגיל, והפרחים נראים כמו כדי לא לצאת
מחויב."
עניתי לה שתוציא את זה מראשה, אבל איך אני יכול להגיד לה
להוציא משהו מראשה, שאני בעצמי לא מסוגל להוציא את המחשבה על
אותה בחורה מסכנה.אחרי 5 דקות של שתיקה אמרתי לה שאני באמת
עובד קשה, ושאני מתנצל
שאני ככה, לא יכלתי לספר לה על מה שאירע.

"בערב לבד,חלון קומה שנייה"
בלילה, אישתי כבר נרדמה, ואני לא הצלחתי להירדם עם המחשבה על
מה שעובר על אותה בחורה מסכנה הכפותה שם, ורק אלוהים יודע מה
הם עושים לה שם. לבסוף אזרתי אומץ התלבשתי, ירדתי במדרגות
ויצאתי החוצה
חזרה לאותו דוכן, זה רק מרחק של 15 דקות נסיעה. הצצה קלה נוספת
וזהו, אז אני מתקשר למשטרה.
כשהתקרבתי ראיתי שכל הסחורה נעלמה, ורק הקרון מגורים נשאר.
עשיתי סריקה מסביב לקרון, עד שמצאתי עוד חור שאפשר היה להציץ
בו על הנעשה בפנים, ראיתי מיטה, ועליה ראיתי את הבחורה, היא
הייתה בכותנת לילה דקה מאוד, לא ניתן היה לראות עלייה אם היא
סובלת או לא.
היא הייתה לבדה בחדר, עד שלפתע נכנסה עוד דמות, לפי תוי הפנים
היה ניתן לראות שזה אותו מוכר שמכר לי את הפרחים. היא התקדם
לעבר האישה נראה כי הוא הולך להכות אותה, אבל זה לא מה שקרה,
בדיוק ההיפך,
הם הפשיטו אחד את השני והם שכבו, לא ידעתי אם הוא איים עלייה
או לא? אבל היה נראה שהדבר טבעי ביניהם, אולי אני סתם פולש
לחייהם של הזוג.

"לקום וללכת, לא לראות, ובטח לא לבכות,לרוץ, להתעייף, אסור
לחשוב, אף פעם לא לטעות"
כנראה שטעיתי, ברגע שהם נכנסו לעניין שם, אני הרמתי את עצמי,
והלכתי לכיוון האוטו, כשעברתי ליד הפח זבל ראיתי עוד פיתקית
שדומה לפיתקית שראיתי אז, הפעם היה רשום, "הלילה שוכבים כמו
בימים הטובים, ואת לא תתנגדי ברור?!"
ואז שוב פעם באותו כתב מצמרר נחרטו האותיות כן. החלטתי שהיות
והם עסוקים בתוכו אני אנסה להזדחל פנימה לראות מה קורה בתוך
הקרון עצמו.

"שילה אם תביטי פנימה, את כבר לא קטנה"
נכנסתי פנימה, המעיל שנראה היה צבאי הסתבר כמעיל משטרתי, ראיתי
שכל הקרון היה מלא בפתקים, הצלחתי להוציא את תעודת הזהות של
השוטר, "מרדכי רבינוביץ'" היה שמו.
המשכתי לרחרח ולחפש עוד מידע על האיש, כשלפתע הדלת
נפתחה."פאקקק הוא גמר מהר" אמרתי לעצמי בלב, ורצתי להתחבא
מאחורי הארון במהירות, ניסיתי לזוז כמה שפחות כדי שלא יבחין
בי, הוא היה נראה כאילו הוא מחפש משהו,
הוא חלף ליד הארון ויכלתי לתפוס אותו מאחורה אבל קפאתי על
מקומי, הוא ניגש לדוכן משקאות ולקח בקבוק יין אדום, הוא שתה
מהבקבוק ואז החל בצעדתו בחזרה לעבר חדר השינה, בכיוון ההפוך
הוא הבחין בי.

"אם יש מתים למעלה בשמיים אז עוד מעט אני איתם"
הוא הסתכל עליי במבט חודר, כואב כזה, היה נראה כאילו הוא מנסה
להגיד משהו, אבל אני קפאתי על מקומי וקיוותי להיות כמו זיקית
ולהיעלם משם.לתדהמתי הוא פשוט המשיך ללכת אל תוך החדר השינה
בלי לעשות כלום, כנראה שהוא היה במצב שכרות רציני, אחרת אני לא
מבין איך הוא לא עשה לי כלום. ישר כשהדלת נסגרה רצתי החוצה
וברחתי חזרה בפול גז אל הבית.כל הדרך ביצעתי 2 דברים א. רעדתי
מפחד על מה שאירע. ב. שיננתי את השם של אותו בחור מרדכי
רבינוביץ',
עכשיו יותר מתמיד סיקרן אותי מה כל הסיפור מאחורי זה,פחדתי,
אבל גם ידעתי שאני היחידי שיכול לעזור לה.  

"ומי יודע אם אלוהים נמצא בתוך מחשבותי"
כשהגעתי הבייתה אישתי הייתה ערה, כשנכנסתי חטפתי מטר של
צרחות."מה גם עכשיו הלכת לעבוד אה?!" "מה אתה עושה מאחורי הגב
שלי?!" "ידעתי שאתה בוגד בי?!" "עם אינסטינקטים של אישה לא
מתווכחים!!!" "אני רוצה גט!!"
זה רק חלק קצר מהמשפטים שחטפתי, אבל לא הגבתי, נשארתי אדיש.
ידעתי שהצדק עימי וידעתי שהיא מנפחת את זה מעבר לכל פרופורציות
הגיוניות, אבל מצד שני הייתי חייב לשקר לה, כי אני לא רוצה
שהיא תהייה מעורבת בפרשה הזאת.
מי יודע עם איזה אנשים הסתבכתי, ואולי הוא יזכור את הפרצוף שלי
למרות שהוא היה שיכור כלוט. אמרתי לה שהייתי עם חברים וראיתי
כדורגל, והיא לא האמינה, המשכתי להתעקש וגם היא, לבסוף כבר
לשנינו לא היה כוח לריב, עד שפשוט הלכנו לישון.

"שבת בבוקר יום יפה"
התעוררתי בבוקר, אחרי לילה בלי יותר מדיי שינה, וישר בבוקר
התקשרתי לחבר שלי, הוא שוטר זוטר, אבל יש לו נגישות למידע על
כל השוטרים הקיימים, הוא בדק לי מהר לגבי השם הזה, הוא אמר
שהוא שוטר בדרגת תת ניצב. אחראי על אגף מאוד גדול
ביס"מ. מידע זה עוד יותר בילבל אותי לגבי הנעשה, החלטתי שזהו
אין אפשרי להסתיר את המתרחש עוד, אני מוכרח להרים טלפון
למשטרה, אבל לפני שאעשה זאת, אני חייב לעשות גיחה נוספת, לבדוק
יותר לעומק את המתרחש,אחרי הכל משטרה נגד משטרה זה מוזר.
הפעם הכנתי ציוד משוכלל, חבר שלי מהמשטרה עזר לי גם בזה. נחכה
לשעת חשכה.

"ילד נרדם וחולם על קרבות שהיו ויהיו"
עם רדת החשיכה יצאתי עם הציוד המשוכלל שלי- עם חליפה שלא נראית
בלילה, ופנס חקירות, וגם כלי נשק קר להגנה עצמית.
התקרבתי לקרון ראיתי שיחסית שקט שם, בדקתי את השטח, אם בכלל יש
לי אפשרות להשיג עוד אינפורמאציה.
ריחרחתי סביב סביב, הרגשתי  שמשהו התבשל שם, המחסן נראה ארוז
כולו, כל הסחורה שהייתה שם שנמכרה בשישי נעלמה. הסתכלתי דרך
החלון וראיתי פתק אחד נוסף "ניצה,היום אנחנו עוזבים, אז תכיני
את עצמך, ובלי ניסיונות לעשות שטויות."
הסתכלתי וראיתי שהם עוד שם, ידעתי שאני חייב לעצור את המעבר
הזה לפני שיהיה מאוחר מדיי, תוך כדי המחשבה הזאת איבדתי את
ההכרה.

"נפלת חזק, ותודה שאתה לא בכלל שולט בחיים שלך משותק"
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי כבול בתוך כיסא,מול בחור בריון ואותו
הבחור שראיתי אותו פעם קודמת. הוא אמר לי : "בוקר טוב לך, נדמה
לי שראיתי אותך כבר פעם, אבל אני לא יכול לשים אצבע על איפה"
ואז הבריון אמר:"תגיד לי מה אתה חושב שאתה עושה?! למה אתה
מסתובב סביב המחסן שלנו?" אני שתקתי, מרוב פחד אפילו שקר לא
עלה לי לראש. "תגיד לי מי אתה? מאיפה אתה? איך אתה קשור
לנושא?"10 דקות שתקתי, ואז אמרתי שאני סתם אחד, והכלב שלי הלך
לאיבוד,
ואיזה נושא מדובר? ומה קורה כאן? מה אתם רוצים ממני? זה השקר
הכי טוב שיכלתי למצוא..בדרך כלל אני טוב בלשלוף שקרים, הפעם
הפחד השתלט עליי."אנחנו יודעים שאתה קשור לעניין,אז תפסיק
לזיין לנו ת'שכל תגיד לנו כבר מי אתה." הבריון הוסיף,
"אתה לא רוצה שנגרור את זה לאלימות נכון?" באותו הרגע, היה
נדמה לי שהרטבתי במכנסיים, האיומים של הבריון היו נשמעים כלכך
אמיתים כלכך רצינים כבר ראיתי את הסוף שלי.

"סוף עונת התפוזים אני וניצה אחוזים" לפתע שיר זה התנגן
בקולי קולות, אנשים בדרך כלל אומרים שבלי מוזיקה אין חיים, אז
באותו רגע המשפט הפך למעשי, כי בלי אותה מוזיקה, הייתי כבר
מחוסל. הבריון יצא החוצה לברר לפשר המוזיקה, ברגע שהוא פתח את
הדלת
והתקדם צעד אחד קדימה יד לפתה את צווארו וחנקנהו, וביד השנייה
צץ לו אקדח. השוטר היה המום מהמתרחש, בחורה מושכת וסקסית
הופיעה משום מקום והצילה את חיי,הבחורה לבשה מסכה, היא כיוונה
את האקדח לעבר השוטר, ואמרה לו תסגיר את עצמך! גלה את כל
שקריך
השוטר הבחין שזה קרב אבוד, אין לו נשק חם כנגד אותה בחורה,
יריה אחת והיא הורגת אותו. אני אגלה לך הכל אם רק תגידי לי מי
את הוא אמר. היא אמרה, מקובל אבל קודם תספר את הסיפור במלואו.
ואז הוא החל לספר את הסיפור."אז אני תת ניצב מרדכי רבינוביץ',
אני פעלתי בעמונה ומתנחלים שרפו לי את האוטו כחודש אחרי
האירועים, כעסתי מאוד מאוד, אבל זה רק ההתחלה, הבחורה הזאת
(תוך כדי הצבעה על ניצה) קוראים לה ניצה מולנר, היא אישתו של
רפאל מולנר
התפרצתי לשיחה ברגע זה:"רפאל מולנר המועמד לראשות הממשלה?!"
הוא המשיך: כן , היא כבר שנים בוגדת בו איתי.והיות והוא מצדד
בצד המתנחלים, ואין אני רוצה שהוא ייבחר,חטפתי אותה ללא כוח,
ודרשתי ממנו שיתפטר מהמירוץ לראשות הממשלה, לפני החטיפה כמובן
שניהלתי מגעים עם בני שראל (מועמד נוסף לראשות הממשלה) כדי
שאני גם אקבל את שכרי, והוא הציע סכום כסף מכובד בתמורה
למעשה,ואיתו שכרנו את הקרון הזה במסווה של חנות פרחים.  אני לא
בטוח אם הוא יודע שמדובר בחטיפה,בכל אופן המון אנשים מעורבים
בפרשה הזאת,אבל אף אחד לא ייפגע מזה!"
באותה שנייה הוא לקח בקבוק של יין אדום וזרק לעבר הבחורה
המיסתורית שהצילה את חיי הוא פגע בידה מה שגרם לה לשחרר את ידה
מהביריון. שעד כה היה חסר ישע מול לפיתתה החזקה של אותה
בחורה.הביריון תפס את הבחורה בחוזקה והוריד ממנה את המסכה.

"אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר"
כשהמסכה ירדה אני הייתי בהלם טוטאלי, לא ידעתי מה לעשות עם
עצמי, לא שיכלתי לעשות משהו .זאת הייתה אישתי.היא באה לעזור
לי.רציתי לדבר איתה, אבל לא רציתי להסגיר את עצמי, הרי הם לא
יודעים מי אני ואני לא רוצה שהם ידעו.
היא התיישבה לידי ונתנה לי קריצה, הבריון התגלה כרגיש ושם לה
יוד על הפצע.
עד עכשיו היה לי מזל, אבל כנראה שכאן זה נגמר, ועוד יותר גרוע,
גרמתי לאישתי להסתבך בגללי, הדבר הנורא מכל.
למה בכלל מההתחלה הלכתי לעוד בדיקה נוספת למה לא קראתי למשטרה
וזהו?! ואז נזכרתי שהם מושחטים.
עכשיו שאתם שלי, אני לא כלכך יודע מה לעשות איתכם, אני בכלל לא
יודע מי אתם, ואיך נכנסתם לעסק הזה, אבל זה עסק מאוד מלוכלך,
ועכשיו אין הרבה סיכוי שתצאו ממנו ללא ארון.הכינו את הבקשות
האחרונות כי המוות שלכם קרב ובא, אין אני יכול להשאיר אותכם
חיים כי אתם
רק תסבכו אותי עוד יותר, מי שלא תהיו.
לאחר מכן הוא ניסה לתחקר את אישתי, אך ללא הועיל.כמו שהיה ניתן
לראות, אישתי טובה בויכוחים ועכשיו אני מודה לאלוהים על כך.
אחרי 15 דקות של ויכוח ביניהם, הוא הרים את נשקה של הבחורה,
וכיוון לעברה, ואז קרו שני אירועים בו זמנית.

"כן איזה כיף יהיה בסוף ימי,כשכל החבר'ה ידברו עליי"
הוא לחץ על ההדק.
התחלתי לבכות,
ועם הבכי שלי נשמע קול סירנות. השוטר והבריון היו בהלם-"לא
שוב!!!" הם צרחו.

"המשטרה שלחה חילוץ, לבדוק את פשר הפיצוץ"
צאו עם הידיים למעלה מהקרון.השוטר והבריון נראו כלכך אומללים
באותו רגע, לפי סיפורה של ניצה. הם יצאו עם ידיים מורמות,
השוטרים לא הבינו מה בדיוק הולך, ובהתחלה ניסה לשכנע השוטר את
השוטרים שזאת אזעקת שווא ושאין מה לדאוג, ושאפשר לחזור, אבל
אני צרחתי, צרחתי
את הצרחה הכי חזקה שאפשר לצרוח, וגם ניצה, באותו רגע השוטרים
פרצו לקרון וגילו את הזוועה. הם עצרו את השוטר והבריון. מסתבר
שהשוטרים קיבלו שיחה אנונימית מבחורה על המתחולל בתוך הקרון,
ובגלל זה הגיעו.

"אני כל כך שמח, אני כל כך עצוב"
המזל שלי מסתבר שלא נגמר גם בזה, מסתבר שאותו שוטר לא עשה הרבה
זמן מטווחים, הוא אומנם ידע לירות בנשק, אך הוא לא הרג את
אישתי, הוא פצע אותה, פצעים בינונים עם כדור בבטן שהוציאו
בניתוח.
למחרת ישבתי עם אישתי בבית חולים, והיא סיפרה את הסיפור מהצד
שלה, מסתבר שבפעם השנייה שיצאתי היא הלכה לבדוק אם אני בוגד
בה, ואז היא ראתה את המתרחש והתקשרה למשטרה.היא לבשה מסכה כדי
שבמקרה שאני בוגד בה, אני לא אזהה אותה.
אמרתי לה שהיא מאוד מאוד אמיצה ואני מתנצל שלא אמרתי את האמת.
ניצה באה לבקר את אישתי, היא הודתה לה ופינקה אותה ולא עזבה
אותה ואותי לרגע במשך 3 שעות שלמות . וגם רפאל מולנר שבעתיד
הפך להיות ראש ממשלה בא לבקר והודה לנו על ההקרבה.
הפרשה התפוצצה ופורסמה בכל העיתונים, השילוב של השחיטות והפשע
זיעזעו כל גורם אפשרי במדינה.
לאחר מספר ימים בני שראל לקח אחריות על הנעשה והתפטר מתפקידו,

הוא גם נשפט ונאשם בעונשים חמורים למרות שלא ידע עד כמה העסק
שהוא נכנס איליו היה עמוק.
כ-50 שוטרים, ואנשים בכירים בכנסת נשפטו ונגזרו עליהם מספר
שנים בכלא על סיוע.
תת ניצב מרדכי רבינוביץ' נשלח ל-2 מאסרי עולם, הבריון-ג'מילו
אוסביץ נשפט למאסר עולם, כמובן שניהם גם קיבלו עונש כספי
ועבודות שירות. ומרדכי הודח מהמשטרה.
רק חבל שיש מי שידאג לו-גם בכלא.