עכשיו בוקר. יש לי שוב את ההרגשה הזאת. אני שונא את כולם היום.
אני שונא אותם. נשארו לי כאן עוד כמה ימים ואני חוזר לארץ. אני
בכלל לא בטוח שאני רוצה לחזור. הבית שלי נמצא אי שם בצפון
הארץ. הכל שם שממה. אין זכר לחיים הבועטים שהיו שם פעם.
אני שומע את האנשים מתעוררים בחדר הסמוך. אני חייב לברוח מכאן
לפני שמגף של נורמה ושיגרה ימעך לי את הלב. אני רץ לשטוף פנים,
חולף על פני מפלצת צבועה שאומרת לי בוקר טוב בחיוך מזוייף. בת
זונה, אני עונה בפנים בלב. בוקר טוב, אני עונה בחליפת הזיוף
שלי. אני מסיים לבהות במראה מבלי להסתכל עליה באמת ודוחף את
הדלת בחוזקה. לוקח את התיק שמונח על הכיסא במטבח ויוצא לעבר
המדרגות. אני חותך את החושך ואת הדואר שזרוק על הרצפה ויוצא
לכיוון תחנת האנדרגראונד הקרובה. קר, כל כך קר.

רכבת תחתית. אני יושב מול בחורה יפנית ובוהה בה בלי בושה. תוהה
אם גם היא שמעה שהכל פה צבוע.
אולי אני אספר לה על כל זה. היא מסתכלת עלי, ועכשיו אני אמור
להפסיק להסתכל עליה לפי החוקים, לתת מבט כזה אל מעבר לראש שלה
ולהראות שכאילו אני מתעניין בבניינים שמחוץ לחלון או משהו. אבל
אני לא. הם לא מעניינים אותי. שיזדיינו הבניינים. שתזדיין
היפנית. אני מסתכל לה לתוך העיניים. אפשר לחשוב מה קרה. אני לא
רוצה ממנה כלום, לא ביקשתי ממנה איזה טובה של סוטים או משהו.
בסך הכל היא יושבת מולי ואני מולה. אז לאיפה היא רוצה שאני
אסתכל. רואים שלא נעים לה, אז היא מוציאה את הפלאפון הכי
משוכלל בעולם שנשלח אליה מהעתיד או משהו כזה ומתקשרת. הרכבת
עוצרת באחת התחנות, אני יורד. מתהלך בתחנה בעצם לשומקום. נגן
אחד באנדרגראונד צועק על איזה ילד שיזרוק לו קצת כסף. אני עומד
מול הנגן ומוחא לו כפיים. יופי של שואו, תצעק עליו עוד פעם אני
אומר. תצעק עליו עד שהמטבעות יצאו לו מתוך הפה. עד שהוא ישב על
הברכיים ויקיא טון של מטבעות לתוך הכובע המרופט ששוכב על
הרצפה.הוא צועק גם עלי. הייתי שובר לו את הגיטרה אם הייתי
יכול. גם אני מסכים שצריך לזרוק כסף. ושיש לי אני גם זורק, אבל
לך תכריח מישהו יא חתיכת דיקטטור. אף אחד לא אשם שאתה יושב
ומנגן פה באמצע המנהרות של האנדרגראונד. אף אחד לא ביקש ממך
לבוא ולהופיע.
אני יוצא מהתחנה אל הרחוב שמפוצץ בכל כך הרבה אנשים. הם הולכים
כמו חיילים, מסתערים על חלונות ראווה כאילו הם נלחמים על
חייהם. מתי התחיל הקרב, אני שואל בחורה בלונדינית עם עשר שקיות
בכל יד. ומתי היא תיגמר. היא מביטה בי במבט של בובה ובחיוך
גדול. "איזו מלחמה, על מה אתה מדבר". שתי חברות שלה עומדות
מאחוריה ומצחקקות צחוק שובבי כזה וצעיר. "מה קנית?" אני שואל
אותה. היא מראה לי את אוסף השטויות האלה שיש לה בשקיות ואת
החזייה האדומה שהיא קנתה כי היא מתחפשת לנערת סנטה כזאת במסיבת
כריסמס. אני אומר לה שכנראה מישהו הולך לחגוג עליה במסיבה,
וכמובן שהיא מצחקקת ואומרת שהיא בטח לא תזכור כלום כי היא בטח
תהיה כל כך שיכורה. היא צוחקת. נותנת לי מבט של כוכבת פורנו
צעירה ומבטיחה. אני אומר לה שתהנה במסיבה ושאולי נתראה בעוד 9
חודשים, ושתביא את הילד. אני רץ  אל מעבר לכביש לצד השני של
הרחוב. נכנס למסעדת ג'אנק פרטית ומגעילה. אין סיכוי שאני אוכל
כאן. אני רק יקנה שתייה וסיגריות. המוכר ההודי מברך אותי
בכניסה ומודיע לי שכאן במסעדה הכל כל כך טעים, כל כך טרי וחם.
המקום הכי טוב בלונדון הוא אומר.
אני שואל אותו אם זה באמת, אם באמת הוא מאמין שזה המקום הכי
טוב לאכול בו בלונדון. שואל אותו אם הבשר פה באמת כל כך טרי,
כי הוא נראה ממש מגעיל. ובכלל אני אומר לו שכל המסעדה שלו
מסריחה מבשר רקוב. ושבאמת מה הקטע של לשקר ככה סתם. הרי שנינו
יודעים שזה לא נכון. אז בשביל מה, בשביל המשחק?. אני מתעצבן
עליו והוא אדיש אליי. בסדר הוא אומר לי. קח בחינם בקבוק קולה.
ישראלי, הוא אומר לי וצוחק, אתם כולכם אותו דבר. יודעים לעשות
עסקים, בדיוק כמו ההודים. לא לקחתי את הבקבוק קולה. ויצאתי
מבלי להגיד כלום מהמסעדה. לא היה לי מה להגיד. הרי לא באתי
לעשות עסקים וכל החרא הזה.פשוט הבשר שם היה רקוב ומסריח. בדיוק
כמו הלב של ההודי ההוא מהחנות. אני אמרתי לו בדיוק מה שאני
חושב. והוא ישר שלף לי משהו בחינם כי הוא חשב שאני עושה הצגה
ישראלית טיפוסית בכדי להשיג הטבות. ואני, לא חשבתי בכלל להשיג
משהו בחינם. ועצבן אותי שהוא לא יבין גם אני יסביר לו מאה פעם.
אני חייב לשתות בירה. אז אני נכנס לאחד הפאבים באזור.
אני מתיישב על הבר. מאחוריי על הספה ספק יושב ספק שוכב שיכור
זקן בלבוש של סנטה. הוא ממלמל משהו לא ברור על רוח החג. על זה
שכולם צריכים להיות מאוחדים נגד הגרמנים. ושההפצצות על לונדון
לא ישברו אותו. תחיי בריטניה הוא צועק ואז חוזר שוב פעם למצב
של חוסר אונים במלחמה נגד האלכוהול. נוזל לו ריר מהפה. ריר של
זקנים. אף אחד לא מתייחס אליו. אז גם אני לא. אני לא מרגיש את
רוח החג. הברמנית מבררת מה אני שותה ופוצחת איתי בשיחה תוך כדי
שהיא מוזגת את הבירה.  אין אף אחד אחר על הבר חוץ ממני. היא
מדברת אליי. ואני מנסה לעקוב. למה בעצם היא מדברת איתי. כי זאת
העבודה שלה?. בתור ברמנית היא צריכה לבדר את האנשים המסכנים
שיושבים על הבר. השיחה שלנו מתחילה כרגיל. סתם דיבורים על
מאיפה כמה ולמה. אני מנסה להסביר לה שאני לא יודע באמת למה אני
כאן. ומה בעצם אני עושה כאן. רק את הרקע הכללי. אבל אני מסביר
לה שכרגעאין לי שום מטרה. ואני סתם מסתובב פה כבר שבועיים
ומחכה לטיסה שלי. היא שאלה אותי איך קוראים לי. אמרתי ששמי הוא
הולדן. אז היא חייכה ושאלה אם אחרי או לפני האשפוז. אמרתי לה
שכנראה שלפני.
סיפרתי לה שהייתי קצת באירלנד אבל לא יכולתי לענות לה איך היה
לי. רק אמרתי שאני לא יודע. סיימתי לשתות ויצאתי את הבר.
פתאום נזכרתי בכנסייה הזאת, שנכנסתי אליה כי היה ממש קר. ועל
איך שהסברתי להם שאני יהודי והם קיבלו אותי בברכה. זה היה לפני
איזה חודש בערך. הם רק חייכו כל הזמן ואמרו לי שהאל אוהב אותי.
ושלא סתם הגעתי לכנסייה. אלא משום שהאל שלח אותי. היה שם אחד
שלבש מעין גלימה כזאת. וכל הזמן אמר שהוא רואה את העצב ואת
הזעם שלי בעיניים. ושהוא יודע שאני מחפש תשובה כלשהי כי רואים
עליי. הוא אמר לי שרק ידו של אלוהים יכולה לעזור. אח"כ הוא
הוציא מעין משהו כזה ששמים בו כסף ושאל אותי אם אני רוצה לתרום
משהו לכנסייה. התחלתי לצעוק עליו וירדו לי דמעות. צעקתי עליו
שאלוהים אכזב אותי. שאני בנאדם טוב, שלא טוב לו בכלל. צעקתי
עליו שיסביר לי איך זה שהילה שוכבת עכשיו מתחת לשמיכות בבית
שלה ובוכה כל היום כי יש לה דיכאון קליני. איך זה שהיטלר טבח
ביהודים והביא את המשפחה שלי לישראל למרות שרק באירופה אני
מרגיש באמת בבית. שאלתי אותו למה בבית אני לא מרגיש בבית. ולמה
אני כבר לא מרגיש בעצם כלום לגבי שום דבר בזמן האחרון. שאלתי
אותו על איך זה שהבחורה שכל כך אהבתי היא בעצם סתם צבועה שאני
יכול להקיא ממנה. ושאלתי, שאלתי המון.
ואני בכלל לא רוצה תשובות. אני כבר לא רוצה כלום.

בזמן הזה שחשבתי על זה. עמדתי באמצע הרחוב הזה. שיש בו כל כך
הרבה אנשים. פשוט נעמדתי באמצע, בין כל התנועה האנושית המפחידה
הזאת. ונתקלו בי מצד ימין, ומצד שמאל. היה להם קשה להבין שיש
שם בנאדם שעומד באמצע, וחושב. מישהו שלא מעניין אותו כל
הפיתויים האלה שסביבו, כי הוא לא יכול להרגיש. וזה לא שהוא לא
רוצה. זה פשוט מה שיש עכשיו וזהו. ובכלל, מה הקטע הזה של ללכת
עם הזרם ולדרוס כל מה שנראה בדרך. זה לא שהפרעתי לאף אחד. אז
מה אם לא התנהגתי כמו כולם. זה לא שעשיתי רע למישהו.  
יושבים בקרון.
איש שחור, בחורה לבנה, מלוכסן, ראפר, בחורה עם מיליון
פירסינגים, זוג זקנים, אמא שווה עם כלב, כרטיסן, איש עם חליפה
שזועק לתוך הפלאפון,ואני. אני מסתכל על הנעליים של כולם. ולא
מבין לאן כולם הולכים. כולם בסוף ירדו מהרכבת, כולם פה בדרך
לאן שהוא. ואני, בדרך לאן?. אני לא מבין פה אף אחד בעיר הזאת.
כל כך הרבה אנשים, שמסתובבים בתוך אקווריום בלתי נראה שמולבש
עליהם. לעצמם. הם רק לעצמם. אני לא מבין כאן אף אחד כרגע
בעולם. אולי רק את הולדן. אבל הוא סגור במוסד. ואני שונא אותו
על זה שהוא נתן לי האישור שזה בסדר. ושאני לא היחיד שחושב ככה.
שאני לא לבד בעולם.