כמו תמיד היא שוב התיישבה מול המחשב וניסתה לכתוב משהו, כל דבר
שיעזור לה אפילו קצת להוציא רגשות, לפרוק עצבים ועצבות, והיא
ידעה שיש לה הרבה כאלה. וברקע היא שומעת שוב את אותם השירים עם
המילים היפות שמרגשות אותה כל פעם מחדש, והיא שואלת את עצמה
איך מרגישים כשכולם מכירים את המילים שאתה כתבת, שאתה חשבת
באותו רגע, המילים שמייצגות אותך ואת מה שעובר עליך, המילים
שמייצגות את מי שאתה. והיא שוב נזכרת בכל אותם עיתונאים או
תסריטאים שאנשים משלמים כסף כדי לקרוא ולשמוע את המילים שלהם.
למשך אותן דקות הם האנשים הכי חשובים בעולם, הדעות שלהם,
המילים שלהם, הם השפעה, ועל זה אין שום צל של ספק!
היא מתנערת מהמחשבות האלה, וחוזרת להביט במסך הריק של המחשב,
ושבה לגלות שעדיין אין לה מילים לבטא את עצמה. היא מרגישה כל
כך הרבה, אבל הראש שלה ריק ממילים. והיא תוהה איך זה שבכל פעם
שלא טוב לה, בכל פעם שכל כך הרבה רגשות מציפים אותה, אין לה
מילים?
ובכל פעם שמילים בוגדות בה ככה, היא חושבת על העתיד שלה, ועל
איך שהיא בכלל לא רואה אחד כזה. המילים זה הדבר היחידי שמעניין
אותה, שמסקרן אותה, שהיא רוצה ללמוד, שהיא רוצה להיות טובה בו.
המילים זה רק שלה, הכתיבה שלה זה היא, אבל גם את הכתיבה היא
כבר איבדה...
עם כל יום שעובר היא משוכנעת יותר ויותר שזה מה שהיא צריכה
לעשות, שרק הכתיבה תביא לה אושר, אבל אז היא מרימה את הראש
ונתקלת בערימה של ספרי ביולוגיה וכימיה.
היא מביטה עליהם, מזילה דמעה, מכבה את המחשב, לובשת חיוך על
הפנים. ופתאום הכול שוב בסדר...