כבר מהיותו בבטן, כאשר היה רק עובר קטן, בעט ודחף, לחץ, הזיז
והתהפך. אבל אז כשהוא עשה זאת, כולם כל כך התרגשו, שמו לאמא
שלו יד על הבטן כדי "להרגיש את הקטנטן" והכריזו בקול בטוח "הוא
עוד יהיה כדורגלן".
גם בלידה הוא עשה בעיות. לא רצה לעזוב את הרחם של אמו, ולצאת
לעולם הקר שבחוץ. הלידה נמשכה שלוש שעות, ושמו "נמרוד" ניתן לו
כהלצה על "אופיו המרדני". להורים המאושרים לא היה מושג עד כמה
הם צדקו כאשר נתנו לו את שמו.
בגן, היה יושב בצד ולא משחק עם הילדים. בשעת סיפור היה מגלה
לכולם את הסוף, ופעמים רבות היה בורח מהגן ונמצא כמה שעות אחר
כך משוטט ברחוב סתם כך ללא מטרה ברורה.
הוריו היו אובדי עצות, לא משנה כמה פעמים הם חזרו ואמרו,
הסבירו וביקשו, צעקו וכעסו- שום דבר לא הועיל.
בבית הספר נלחם נגד המורים. הוא ברח משיעורים, לא הגיע בכלל
למבחנים. כאשר נשאל לסיבת התנהגותו, ענה תמיד את אותה תשובה:
"אין לי מה לחפש במקום בו שלושים כבשים הולכות כעיוורות אחרי
רועה, כולן אותו דבר, מלמדים אותן לענות את אותו דבר, לחשוב את
אותו דבר... אני לא כבשה!".
לבסוף באמצע כיתה י', בעונת הקור, החליט שנמאס לו, שהוא מבזבז
זמן יקר- הוא ברח לתל אביב.
ישן בחדרי מדרגות, קיבץ כסף מזרים, התקשר כדי לומר שלא ידאגו
לו והקשיב בלב אטום לתחנוניה של אמו שביקשה שיחזור, שהוא חסר,
שמסוכן, שהם דואגים לו.
נמרוד מרד במוסכמות. לא היה לו אלוהים. אף אחד לא אמר לו מה
לעשות. הוא הרגיש כל יכול.
הוא טייל בארץ, פגש טיפוסים שונים, עבד בעבודות שונות ( וגם
בהן רק זמן קצר עד שפיטרו אותו או שהתפטר בעצמו), וחיפש,
וחיפש, וחיפש. ולא ידע את מה. ולא מצא.

ואז היא הגיעה. כמו מלאך נחתה אליו. הילה. הוא פגש בה באחד
הטיולים שלו בארץ. עם צחוקה המתגלגל, ושיערה האדום כאש בוערת,
כבשה אותו מיד.
הם היו מדברים שעות אל תוך הלילה, מסתכלים בכוכבים וחולמים
חלומות. שני ילדים אבודים לבדם על אי. והיא אהבה אותו. והוא
אהב אותה. ואש המרדנות שהיתה בתוכו שככה. בדרכה המיוחדת שכנעה
אותו הילה לחזור ללימודים, ואף הצליח לקבל תעודה טובה במחצית
כיתה יא'.
והוא חשב שמצא.

החורף היה בעיצומו, הברקים והרעמים הרעידו את העולם. וסערה
התחוללה גם בנפשו. ויום אחד, מצאה הילה פתק בחדרו:
"הילה,
אני חייב ללכת. לא יודע מתי אחזור.
אוהב אותך תמיד.
נמרוד."
היא השלתה את עצמה שניצחה אותה. שניצחה אותו. אבל בתוך תוכה
ידעה שאש המרדנות שבתוכו בערה כבר שנים לפניה. היא ידעה שהיא
בוערת בתוכו עכשיו, וכנראה שתבער תמיד.
והיא הבינה. אבל אפילו היא שהיתה כל כך קרובה אליו, לא יכלה
לנחש עד כמה שהאש שורפת. אבל עכשיו היא יודעת. עכשיו האש שורפת
גם אותה...