אחרי הטיפוס הממושך על ההרים המושלגים והקפואים הגעתי. סוף סוף
אחרי שבועות של ציפייה, הגעתי אל המעוז האחרון.
עמדתי לי על צוק והסתכלתי על ההר שמולי, בקצהו הגבוהה ביותר
עמד לו המקדש הסיני העתיק אותו חיפשתי כל כך הרבה זמן, שם,
לכשאגיע אגלה סוף סוף את התשובה לשאלה שהעסיקה אותי שנים, אחרי
כל כך כל הרבה זמן אדע סוף סוף מי אני.
לפני שהתחלתי את קטע דרכי האחרונה הסתכלתי על ההר והמקדש
שהתחיל לקבל גוון כתום מהשמש אשר התחילה לזרוח מאחוריו, עת עת
השתינו צבעי השמים משחור לתכלת וכתום ועננים בודדים בצבע אפור,
יכולתי לראות את השמש עולה מאחורי המקדש ומבליטה אותו, מין
מלבן שחור בעיגול גדול של שמש.
בזהירות התחלתי את דרכי למטה, נזהר שלא ליפול מהשביל החלקלק
והצר אל תוך תוכי התהום העמוקה. ככל שירדתי התקרבתי אל גוש
הערפל המתערבל אשר הקיף את ההר בגובה מסוים, מין שרשרת מלכותית
על ההר המתנשא לגובה רב.
אחרי הירידה הגדולה עמדתי לרגלי ההר האחרון שעליו אצטרך לטפס,
כבר התחלתי לחשוב על המפגש, מה אגיד לאיש החכם היושב במרומי
העולם, האיש שכל כך מנותק מהעולם המודרני ומאירועי החיים
היומיומיים, מי יודע כמה זמן הוא נמצא שם, מחכה לבואי אם בכלל,
וחשוב אף יותר, האם הוא עדיין במצב שזכרונו לא בגד בו ויוכל
לספק לי את התשובות הרצויות לשאלות המסתוריות אשר ליוו אותי
לאורך השנים האחרונות, מאז אותו יום בו קיבלתי את המכתב הקלף
העתיק.
לאחר מספר דקות של הליכה בשביל הצר לאורכו של מדרון תלול הגעתי
לרחבה עגולה, מין כיכר מרכזית בעיירה קטנה, הרצפה הייתה בנויה
מלבני אבן אפורים ובעלי שכבת קרח דקה שהתאספה שם מהלילה הקר,
משני צידי הכיכר היו ספסלי אבן גדולים ועתיקים מכוסים בשכבת
שלג קלה ונטיפי קרח אשר רצו להגיע לרצפה הקפואה, במרכז הכיכר
לכיוון ההר היה גרם מדרגות, ומשני צידי המדרגות עמדו שני פסלים
גדולים, שני נמרים סיניים אשר היו שם לשמור על האיש הזקן במקדש
שבמעלי המדרגות. התקרבתי למדרגות והסתכלתי למעלה, לנסות לקבל
סוג כלשהו של תחושה לגבי גובהן אך זה היה קשה, הן התנשאו לגובה
רב והעננים הקרובים לפסגת ההר הסתירו את גובהו האמיתי של סוף
גרם המדרגות.
נדמה היה שנמרי האבן עקבו אחרי במבטם ככל שהלכתי והתקרבתי
למדרגה הראשונה, יכולתי להרגיש את מבט הפסלים בוחן אותי ואת
תנועותיי, עזרתי תושייה והנחתי רגל על המדרגה הראשונה, ההרגשה
הייתה מוזרה, בניגוד לרצפת הכיכר אשר הייתה מכוסה בשכבת קרח
דקה, המדרגות היו קשות, אך יבשות, וכך התחלתי את דרכי למעלה.
אני לא יודע כמה זמן לקח לי או כמה דרגות עליתי אך בסופו של
מסע ארוך הגעתי, המקדש התגלה לעיני, דלתות העץ הגדולות הגנו על
השוכן בו והתנשאו לגובה רב, יכולתי להרגיש את ההתרגשות עוברת
בגופי, מין רעד קל מלווה בפרפרים, וכך, ככל שהתקרבתי חשתי דמעה
הולך ומופיעה בעיני, נפלתי על ברכי למרגלות הדלת ולפני כניסתי
פרצתי בבכי, סוף סוף אקבל מענה לשאלותיי הרבות, לא יכולתי
להאמין שהמסע נגמר, אחרי שנים של חיפושים הוא יגיע סוף סוף
לסיומו.
לאחר מספר דקות, הרמתי את עצמי מהרצפה, עמדתי מול דלתות העץ
הענקיות ודחפתי אחת מהן, הדלת הייתה כבדה וזזה לאט, קרני האור
נכנסו פנימה והאירו את פנים חדר הכניסה, זה היה מסדרון קטן עם
שניים שלושה לפידים בכל צד של הקיר אשר בסופו דלת, מכיוון הדלת
נשמע רחש קל, הדבר עודד אותי מאוד, אחרי הכל המסדרון נראה היה
נטוש ולא מפותח, כאילו האדם המתגורר שם לא נמצא במעונו מזה זמן
רב.
בצעדים קצרים הלכתי לכיוון הדלת ופתחתי אותה לאט, לעיני נתגלה
חדר מאובק המואר בידי לפידים, מגילות רבות היו מונחות בכל
מקום, רבות מהן היו סגורות בחותמת אדומה ועתיקה בעלות סמל סיני
עתיק, אותה חותמת שחסמה את הקלף אותו קיבלתי לפני מספר שנים,
לאחר מספר שניות ראיתי בסופו של החדר דמות יושבת על כיסא עץ
ישן, יושבת מכופפת לכיוון שולחן עץ גדול ועתיק, נראה היה
שהייתה באמצע כתיבה, לאט לאט התקרבתי בשקט כדי לא להפריע,
מעליו היה חלון קטן ווילון דק דרכה הרוח קלה פרצה פנימה, זה
היה אותו רחש ששמעתי מבעד לדלת בעודי עומד במסדרון הכניסה,
המשכתי להתקרב אל האיש אך זה מצדו איננו זז, עמדתי לידו
ויכולתי לראות שהוא כבר איננו, כל שנשאר הוא שלד מאובק ומכתב
שהתחיל לכתוב אשר היה מכוון אלי בסינית, במכתב היה כתוב:
"אני כבר זקן, לא אזכה לראותך או לתת לך את התשובות להן חיכית
זמן רב כל כך, לך לכפר קטן הנמצא מזרחית לכאן וחפש את האדון
הנושא את הכינוי דאנגאוו לי (לי "עוגת הספוג") הוא יעזור לך
בהמשך המסע, רק שתדע שאתה חלק מ?"
לפני שפניתי לדרכי יכלתי להבחין בסימן ? שהיה בראש הדף
ובחותמות, היה זה אותו סימן אשר קועקע על זרועי כשהייתי קטן
וממה שנאמר לי נושא חלק מהתשובה אותה אני מחפש.
לקחתי את המכתב ופניתי לדרכי חזרה, סגרתי את דלתות העץ
הגדולות, נפלתי על ברכי הסתכלתי על הנוף וצרחתי?