ברגע ההתכנסות האחרונה
המלאכים בוכים
על מלחמות שעוד יהיו.
הזמן הופך איטי יותר
כמעט נוזלי.
כל עולמי הופך לאשליה
המציאות האמיתית שלי מכה בפנים
חייבים, שוב, לשים דגש על העיקר
כה מלאת הוד
כה אכזרית.

מחר יבוא יום חדש.
יום קשה ומוזר
בו הכול, שום דבר, לא יהיה כמו 'תמול שלשום.
את זוכרת לקחת אותי לשם?
כמה הרבה ראית, כמה מעט.
את כולי נתתי לך, כמו גחל רוחש.

מעניין מה אומר לי ההורוסקופ על יום המחר.
הוא יודע?
את תבואי גם מחר כמו בימים, בתוך הבועה שלנו.
גיא לא יהיה אותו הדבר.
פתאום יש משמעות לרוח, לשירים
פתאום הסוף נראה בעיניים
כמו גלימת ארגמן, מתנפנפת מול העיניים.

היא משחקת את המשחקים שלה בתוך החיים,
כל-כך צעירה, כה מלאת חיים.
מה היא מצאה במילים שלי?
כל-כך קל לכתוב "אני אוהבת אותך"
גם בלי לראות פרצוף.
כמה אני אוהב את החופש שלה.
אותה.
בסך הכול ילדה,
עדיין.

אני לא יודע אם אשרוד את המחר
שפוי.
אני פוחד.
כל-כך קל לזלזל בצורך של מישהו
כשיש הרבה, כמוהו.
אני טיפוס של שורד.
לא סתם הצלחתי להגיע לגיל 30.
אנשים מתו סביבי
בגוף או בנפש,
השאירו אותי לבד, בלי חברים.

לפעמים עליך לקבל את עצמך כטיפה בים.
שייך לכל שיכול בלעדיך.

המוסיקה כה חיה עכשיו,
בשעת לילה זו.
כאילו יודעת.
מבטיחה לי שיהיה בסדר,
מנסה לפוגג את הפחד.
שירים שאני מכיר,
שירים שנותנים לי כוח,
תקווה.
שנתיים לא דרכתי במקומות האלו
שנתיים.
מחר, מחר זה יקרה.

אני פוחד.

הם באמת יעזרו לי
מי שהבטיח?
איך הגלגלים טוחנים אותך,
ככה ברכות, אפילו בלי מודעות.
הלילה לא אראה טלוויזיה,
הלילה התחזק.
רק היה חסר לי ובאמת הייתי שותה בירה,
כמו דרכון לגיהינום.

הבטחתי שלא אכתוב.
אמרתי לה.
עת לקצור, עת לזרוע.
עד כמה את אוהבת אותי?
גם אם זה אפלטוני.
עד כמה את באמת מכירה אותי?
תהיי שם?

נשארו לי רק הסיגריות,
תודה לאל שקניתי.