פרחי הארגמן,

מדממים ויפים,

ורק אנשי החושך יכולים,

לאכול כך את אור השמש,

לשתות את שלוות הפרברים,

לחייך כך למראה חתול,

ואיך אני ואת נשרוד?

איך?

בלי קמצוץ של כאב,

בלי שנאה,

בלי סודות?

האושר בא לתפוס אותי,

בנזונה,

אבל אני אתחבא לו בארון עם שוט גאן,

אני לא אפול הפעם.