ובין ארבע קירות סגור, והוא דלוק, והוא שחוט והשפיות ברחה לאי
בודד.
כמו איזה מן זאב רעב. והקלאסיקה ברקע והכוס כבר מתפוצצת, והוא
שוכב על המיטה והרגל מתנדנדת, והקלאסיקה ברקע ועוד טעות שלא
חוזרת. ואולי זה סתם קשקוש של שפיות ששוב חוזרת ואין לו פה
מקום. והפסל שוב כועס על מוצארט ופסנתר ששכח איך לאיית.
והקלאסיקה ברקע ממשיכה להתנגן, והשפיות איתה נבלעת למקום כזה
שלם.
ושם הכל סגור, פתוח, ועולם שלא ידע. והילד מתמרח והכוויה אותו
שורפת, וגוערת, וצועקת, ושוחטת וסוגרת ופותחת מחדש את הפצע
המגליד, שמגליד לעבר פתח שלא היה שם. המרקיז והמרקיד וכל מה
שביניהם . וג'יל דה לה טוראט וכל העצב משתלט. אז מה ומה באמת
אוכל אותך? אתה רעב או סתם עייף, או זו הקלאסיקה ברקע שעושה לך
כאב, או שסתם משם שוב באת והלב אותך שובר?  וזו רק אשליה
שמתפתחת לאחור, והרגש מייגע, לשם ביתי - כן אחזור. וזו
אופטימיות ברקע שגורמת לה לצעוק וגם לכאוב, גם לשרוט ואז
לבכות.
או שמא היה כל זה חלום ?