עכבישה יחידה משוטטת בין קורי רשתה, הורגת כל שעף אל תוך
מלכודתה המעורפלת החבויה בחשכה ונתפס, אוכלת כל יצור שיכולה
היא.
אך לי היא נותנת מעבר, בתנאי שאשב סמוך לה על הקורים המרכזיים
לזמן מה, ואהיה לה ידיד.

כאשר אני מוצא נקודה להיתפס בה, היא מעבירה מבטה עלי עם
עינייה, שמונה פעמים או פעמיים, ואז היא עומדת במקומה. היא
נותנת לזבובים וליתושים להתלות על החוטים הדביקים כדי שיהרגו
את עצמם עם תזוזותיהם. כרגע היא בוחרת לנוח מחיי הטריפה שלה,
רק לדקות ספורות, ולצפות איתי, או אולי רק לידי, בגרמי השמיים
הנעים מעל העננים, בענפי העצים המתעקמים ברוח, או בטיפות הגשם
הזולגות מן המרומים ושוטפות את רשתה ונשמתה מן הדם שעל ידייה
שמונה.

איננו מדברים. יודעים שנינו כי לא נבין אחד את השני, אפילו אם
נתאמץ. לא באמת.
אינני מעז להביט בה. יודע אני כי אם תראה את נפשי הדבר עלול
להכעיסה. יודע אני כי יכולה היא לרצוח אותי ולאכול מבשרי תמיד,
אך היא אינה עושה זאת.
אין מגע פיזי ביני לבינה כי שנינו יודעים שאם לא ניזהר, היא
עלולה להרעיל אותי וכך אהפוך לרק עוד זבוב התלוי על חוטיה.

וכעת, בלי דיבור, מבט או מגע, נותר לנו רק לצפות בלבנה השוקעת,
ואז אקפוץ מן הקורים המרכזיים ואתגלש מטה על חוט נתלה או
שניים, ואלך לדרכי.