יש לי גבר שהוא רק שלי, ויש לי עבודה מצויינת, יש לי חתולה,
ויש לי בית, והעתיד שלנו. והדיכאון לא מפחיד אותי כמו פעם, רק
מעצבן, כמו עקיצה של יתוש, מהסוג שמגרד כל פעם במקום אחר.

אורלייל מתה. לפעמים אני מתגעגעת אליה. לפעמים אני רוצה לקחת
אותה יד ביד לסיבוב בחיים שיש לי עכשיו ולהגיד לה - תראי, הכול
בסדר, את באמת יכולה לעשות את זה. אבל אורלייל מתה, חבל, באמת
היתה בחורה נהדרת.

תאונה של יצירתיות שמחכה לקרות. חיה במעגלים של ליפול, לקום
לשרוד ושוב. המילים טפטפו ממנה בדרך למקלדת. ציורים קרו.
מחשבות רצו. היא היתה פחדנית, היא היתה ברחנית, אבל בסוף היא
הצליחה לעשות את הדבר היחידי שלשמו נבראה, וזה למות.

היא הרגישה, וידעה, שיש עוד עולם שלם שמחכה לה שם בחוץ, אבל
היא לעולם לא תוכל לחוות אותו, כי כולה עשויה חומות והגנות.
היא רצתה לקלף מעליה את כל אלו, הלכה לטיפול פסיכולוגי, ושאלה:
אבל מה אם אני לא אוהב את זו שמסתתרת מתחת לכל אלו? מה אם גם
היא לא תאהב את עצמה.

כשאת עשויה מעצמך, אין לך לאן לברוח בלי להתנגש בקירות. כדי
שזה יפסיק - את צריכה למות. את רוצה למות?

אני רוצה לחיות.
אבל כדי שזה יקרה, אני צריכה למות.

לגעת במציאות, לנשום אותה, אנשים מדברים על הדברים האלו כל
הזמן. את שותה אלכוהול ונהיית שיכורה. את מעשנת סמים ונהיית
מסטולה. את הולכת לפסיכולוגית והיא מחזיקה לך את היד. את שומעת
כל מיני דברים טובים על עצמך ולא מבינה על מי מדברים. כולם
אומרים שיש לך עתיד, ואת יודעת רק דבר אחד, רק דבר אחד והוא
הכי בטוח בעולם.
העתיד שלי יתחיל רק כשאני אגמר.

ביום כיפור אני ואורלייל מעשנות סמים ואין לנו כוח לריב יותר.
שתינו עייפות משנים של דילמה - תמותי, אבל אני רוצה לחיות. אבל
אי אפשר לחיות ככה, אבל אני לא רוצה למות. שערי השמיים פתוחים
עכשיו, והדבר היחיד שאנחנו מסכימות עליו הוא שעברו כל כך הרבה
שנים, וכל כך הרבה דברים קרו, ולא ראינו שום דבר ואף אחד חוץ
מאת הכאב של עצמנו. והרחמים האלו, והיאוש הזה של מחלה שלא
נגמרת, וכל מה שהיינו צריכות להבין זה שכשהנפש חולה, אין טעם
להרוג את הגוף. ילדה טיפשה, את לא רואה שאת לא לבד?

מילה.
כל מה שהייתי צריכה היה למצוא לעצמי מילה.
וכשהתעוררתי בבוקר אורלייל כבר לא היתה.

שנה, שנתיים, שלוש שנים אחרי. הכל נפתח, נסגר, נפתח ונסגר שוב,
אבל הפעם היה לי כוח להתמודד עם זה, כי ידעתי שעכשיו,
כשאורלייל מתה, זו רק אני, ויש לי את כל הכוחות שהיא השאירה
לי. הכול, חוץ מהתשוקה הבוערת הזו לחיות את החיים במלואם. כי
אי אפשר לרצות את מה שיש לך, אפשר רק לחיות אותו, כמו שכולם
עושים. הולכים לעבודה, משלמים על דברים, מנהלים זוגיות, שוטפים
כלים, שוכחים שפעם זה כל מה שרצית לעשות, וכמעט איבדת את
הסיכוי שזה יקרה לך.

אז יש לי גבר, שהוא רק שלי, ויש לי עבודה מצויינת, יש לי
חתולה, ויש לי בית, והעתיד שלנו. והדיכאון לא מפחיד אותי כמו
פעם, רק מעצבן, כמו עקיצה של יתוש, מהסוג שמגרד כל פעם במקום
אחר. ואני רוצה ללכת עם אורלייל יד ביד לסיבוב בחיים שיש לי
עכשיו, ולהגיד לה - תראי, את באמת בחורה נהדרת, אבל כדי שאני
אצליח בחיים, את צריכה למות.


















(תקווה)