לא יכולתי לעצור את עצמי יותר ...
המנשא המעיק הזה הגיע עד תום
חייכתי מול המסך.
החיוך הוביל גיחוך  שהאיר קצת את פניי.
גחכתי כמה שניות אולי ואז פשוט התחלתי
להתפוצץץץץץץץ מצחוקקק.
הרגשתי שחמצן לא מגיע לי לריאות כבר!
לקחתי נשימה,
העיניים דמעו כבר ולא יכולתי אפילו לקרוא עד הסוף.
נתמלאתי ושבעתי מכל הדברים האלה בעוד היותם מדהימים.
גומת החן שלי צצה פתאום בהשתקפות המראה, שליד המחשב.
מלא זמן לא ראיתי אותה כל כך בולטת
הנחתי לעצמי שזה מפני שלא צחקתי מול המראה הרבה זמן.
אני לא רואה בעצמי דבר משעשע בדרך כלל.
בכל מקרה כל הכובד הזה לא עלה לי לראש בעודי צוחקת כמו
מטורפת.
בלי שום קשר לדרמתיות או דרכים להתמודדות
צחקתי מהמובן הפשוט שכמעט כל מי שכותב בבמה
לפחות חצי מהשירים שלו הם על אהבה דיכאונית,
מלחמה  מסויימת ,סבל, או כאב...
הדבר הכי משופר זה שיר מואר ושמח
כשרק הפואנטה דיכואנית.

חחחח.... תסלחו לי
נכון?
(אחרי הכל אני צוחקת גם על עצמי... קצת)