אנשים חולים.
שיעולים.
מכשירים מתקתקים.
אוויר חיידקים,
פטריות ונגיפים.
פרצופים מודאגעייפים.
ומתח, הרבה מתח באויר.
אני עוברת שם
רדיאטור מחמם את החדרים
פתוחי הדלתות,
מלאי המבקרים,
הפרחים,
קופסאות הממתקים
והילדים המשחקים
חולפת -
אוספת רשמים
שעוברים בזיכרון לטווח קצר -
דבר לא נשמר!
יש לי יעד...
ובכל זאת - דבר מה נקלט - הנה:
המבוגרים, אלה שמבינים,
לא רק בכו,
הם היו בוכיים
וזה עשה לי כאב דרמאטי
גם אם ההבדל נשמע סמנטי.
עת אני פוסעת אל החדר הסגור הכל נשכח.
שוכב שם איש אחד שאני מכירה,
במקרה אבא שלי,
חסר אונים
מחובר למכונה
ולעמוד עם אינפוזיה.
הרי לכם הבדל גדול:
אבא כבר לא כל-יכול. |
