דרך זכוכית שצרה מלהכיל יין פטישים
מבעבע, אני מבחינה בך מתכלה
אתה מצטמצם, מתפקסס דרך המבט
הממוקד, חריץ האישון הטרוט שלי
בוא תיקח אותי מכאן
אל הרי החושך, כי המעלית הזו תקועה
בוא תטלטל אותי כי המונוטוניות הזו
רק מסחררת את התודעה שלי הלוקה בהיגיון
שאתה זה שיצרת, אתה. קח אחריות
חצוף אדום מבט, אתה
שבנית דיקט ועוד קרש ועוד
כימיקל ועוד גדם ועוד נשיפה אתה שיצקת, אתה
שלשת אותו בשתי ידיים מחוספסות טקטסורה,
באצבעות קצרות בשר, חשמל
אולי שכחת שבתפילה שלחשת לי בתוף שנקרע, זו שחוררה דרך
הסינאפסות שרחשו חיים, יצרת את הבסיס ממנו
התקוות שלי מורכבות. אני מרכינה ראש,
מכופפת ברכיים, נשענת דומם על העמוד הזה באנדרטה
לזכר הנופלים, בבית ליד, שם שיחקתי נערה
שפיללה שהפיצוץ הזה כבר יגיע ויגאל, אתה
בטח זוכר אותה, את הנערה בחולצה משובצת שריצדה
תכופות על המסך בערוץ המקומי
זו שאמא שלך סובבה את המנעול וקראה לה "יוליה,
תערסלי את רומיאו". זו שאמרה נמרוד
זו שמלמלה נעורים. כוס של האמא
של הנעורים, ליאור. תגדל אותי כבר
אמא זה לא מוטו שזוכרים, צריך להחיות את
ההשרדות, צריך מקל וגזר צריך
דופן של אצבע לפחות, לפני שהיד טובעת במי
השיכר. מי פה הילד ומי ה
מעבר(ת)? |
