"אתמול הדלקתי את הסגרייה הראשונה שלי"... ניסיתי לומר את
המשפט המאוס הזה בכובד ראש ובמן זעזוע מעצמי, הוא מצידו הנהן
הדליק את הסיגר העבה שלו והציע לי אחד משלי, עניתי בחיוב
כמובן, מי היה מסרב לסיגר כל כך גדול... שאפתי, ניסיתי להסתיר
את החנק בגרון, מעניין אם הצלחתי, הוא לא שינה את ההבעה והמשיך
להנהן...
"פשוט, לא יכולתי לעמוד יותר בלחץ הזה אתה מבין, זה לא אנושי
לעמוד בכזה דבר, אז פשוט הדלקתי..." הוא עדיין לא שינה שום
הבעה... לפתע הוא קם, הזיז את התמונה של פרויד הגדול הסתכל על
שעון הכיס שהיה תלוי לו על הכיס המחויט, השתעל ואמר: "מרגלית,
זמננו תם, נוכל לדון בסוגיית הלחץ בפעם הבאה שנפגש"...

יצאתי מביתו... גם לי זה קורה, אחרי הרבה זמן שאני לא מדברת
אני חייבת להשתעל אחרת קולי נשמע כמו צפרדע שאף פעם לא הייתה
מיועדת להיות נסיך, אפילו לא נסיך אשפתות... נכנסתי אל המכונית
הירוקה שלי, אבא תמיד אמר לי שאני צריכה לזרוק את המכונית הזו
לכל הרוחות, אבל אינני יכולה לעשות זאת, תמיד הייתי קשורה
ליצורים הבודדים, המתפרקים, כנראה שגם המכונית שלי נחשבת
בעיניי כיצור... הכנסתי את מפתחות המכונית שקשורים למחזיק
המפתחות של באגס באני, שחברי הראשון בתקופת גיל הטיפשעשרה
הוציא ממכונת הבובות שגוזלת כל כך הרבה שקלים מיותרים מאנשים
הזקוקים לקצת מעט פרווה שתחמם אותם בלילות, הוא היה מלך
בלהוציא את הבובות האלו, הוא הוציא לי את באגס, מאז אני נושאת
אותו איתי... התחלתי את הטקס היומי שלי בהתנעת האוטו הירוק,
פרפור המנוע ולאחר מכן פרפור כל האוטו עצמו, מן ויברטור שפועל
על דלק מסריח, ואז יצאנו לדרכנו... ברקע היה את "מדרגות לגן
עדן", של זפלין, תמיד הצחיקו אותי הפירושים האלו מאנגלית
לעברית, שפה כזו פדלאיסטית, מעניין אם אפשר בכלל לצרף את
הביטוי הזה לתיאור של שפה, לא אכפת לי האמת, סתם מעניין...
השיר ארוך מידי, כשהשיר יסתיים אדע ששבע דקות מחיי עברו...
מעניין אם בזבזתי את שבע הדקות האלו לשווא, אולי הייתי יכולה
לעשות איתם משהו מועיל יותר, אולי אלה היו שבע הדקות הגורליות
בחיי, ואף פעם לא אדע את זה... פעם אחת, הייתי באיזה יריד
שמתיימר להיות רוחני שכזה, אבל בעצם זה סתם היה יריד לתיירים
מטומטמים שמבקשים להצטלם עם כל דבר לא מוכר ושיוצא מגדר
הנורמל, בכל מקרה,הגעתי לאיזו אחת עם נקודת חן ליד הפה, וריח
מסריח של ליפסטיק ישן שנקנה בודאי לפני כמה שנים טובות בפורים,
היא טענה שהיא אחות של אחד מהאלים היווניים של פעם, וכרגע שלחו
אותה כדי לשמש כמגדת עתידות לזן האנושי, אמרתי לעצמי, "הי, למה
לא? בואי ניתן לאשה הזו סיכוי", התיישבתי על כיסא העץ המרופט,
וחיכיתי, היא לא דברה, או הראתה שום הבעה, כנראה גם חכתה,
לבסוף אמרה "התשלום מראש כמובן, אני לא אחראית על התוצאות אין
שום ביטוח פה" הכנסתי את היד לכיס, שדרך אגב זו הייתה משימה
דיי בלתי אפשרית מכיוון שבדיוק באותו הזמן השמנתי כהוגן
ומכנסיי היו כה הדוקות שלא הצלחתי לקשור את שרוכיי אפילו,
בדיוק כמו בפרסומת של מנהל החברה שהדבר העגום בחייו הוא שהוא
לא מגיע לשרוכיו, לבסוף הצלחתי להגיע לכסף המהולל, הגשתי לה
והמשכתי לחכות... לבסוף היא אמרה שכל חיי ארגיש תחושת ההחמצה,
מכיוון שאני בן אדם מרדני מטבעו (טבע? אין לי שום טבע, אבל
ניתן לה לדבר) אתנגד בכל תוקף לעובדה שהגורל רודף אחריי ורוצה
כבר לתפוס אותי וכל פעם אחרי שאחשוב על דקות מפוספסות סימן
שהשגתי את הגורל והוא עדיין מאחורי עם בקבוק מיי עדן ועם מגבת
רטובה מזיעה, כמובן שאת הבקבוק והמגבת אני הוספתי לתיאור, פשוט
כך דמיינתי את זה אז... מאז אני במירוץ, כל היום רצה, כדי
שהגורל לא יתפוס אותי, מידי פעם אני עוצרת וחושבת לעצמי, אולי
הגורל שמחפש אותי לא כל כך רע כמו שאני חושבת לעצמי, אלוהים,
במקום לרוץ כל חיי אוכל פשוט לנוח מתחת לעץ ולתת לגורל לעשות
את שלו... לפעמים אני חושבת שאולי הוא כבר תפס אותי ואינני
יודעת על כך, כנראה שהגורל קבע שעליי לרוץ כל חיי, אבל ברוב
המקרים אני מבטלת מהר מאוד את המחשבה הזו, היא יותר מידי
מפחידה אותי...
וכך קרה, שביום א' שבוע שעבר הדלקתי את הסגרייה הראשונה
שלי...מרוב הלחץ, פשוט מרוב הלחץ... בן אדם לא בנוי לריצה
ממושכת כל חייו, אז הדלקתי סגרייה, מה כבר עשיתי?...