"אלוהים!" היא גונחת, "אלוהים! כן!"
אני מפסיק.
"מה קרה?!"
"חשבתי שאת אתאיסטית", אני עונה. מופתע משהו.
"מה? מה עובר עליך? אני כמעט גומרת!"
"מה קרה, גילית את אלוהים פתאום?"
"השתגעת לגמרי?!"
קמה. מכסה את עצמה בשמיכה. אני עירום. קר לי.
"אבל אמרת לי שאת אתאיסטית בפעם הראשונה שדיברנו אז..." אני
ממלמל.
"מה? עוד פעם אני לא מבינה מה אתה אומר. יש לך דיבור ממש לא
מובן, אתה יודע?"
"כן", אני עונה בשקט. אני קם ושם עליי חלוק ישן.
"אז מה הבעיה?" היא מרימה גבה ומעבירה את השער שלה מאחורי
האוזניים.
"פשוט... פשוט... אני לא..." אני מתיישב על המיטה.
"כן..." היא מעיפה אליי מבט חסר סבלני משהו.
"פשוט... אני לא אוהב שמזכירים אותו בנוכחותי."
"את מי?"
"את אלוהים."
"אבל אין אלוהים!" היא מתיישבת על המיטה. "אתה דפוק לגמרי, אתה
יודע? דפקת לי עכשיו את הגמירה. תודה רבה באמת. אתה והבעיות
שלך עם אלוהים שלא קיים..."
"אבל אני לא בטוח..." משפיל את עיניי.
"לא בטוח במה?"
"אם יש או אין... ואם יש אז אחרי הסיפור עם אבא שלי
ובית-החולים והמחלה וכל זה אני באמת לא רוצה שום קשר איתו. אני
לא רוצה לשמוע עליו בכלל!" אני נעמד. רועד.
היא קמה. מחבקת אותי. נשיקה קטנה על הפה. בלי לשון. אני שותק.
לא מגיב. רועד.
"אני יודעת שזאת הייתה שנה קשה. אני יודעת שאתה לא בטוח אבל
אתה חייב להפסיק עם השטויות האלה על אלוהים כל הזמן. אנשים
מתחילים לחשוב שאתה משוגע."
"אולי אני באמת משוגע..." אני מתנתק ממנה ומסתובב.
"די, חמוד. עוברת עליך תקופה קשה ואתה קצת מבולבל. בוא נדבר על
זה אחר כך..."
"למה אחר כך? למה לא עכשיו?" אני מסתובב אליה בתמיהה.
היא מתיישבת על הברכיים ופותחת לי את החלוק...
אלוהים אדירים!