בדיעבד זה כנראה לא היה רעיון כל כך טוב. האמת היא שכבר
מההתחלה חשבתי שזה יהיה קצת מוזר, ואולי אפילו קיצוני, אבל
אבנר שכנע אותי בכל זאת. אבל אני בכל זאת שמח שעשיתי את זה. זה
נותן לך לראות דברים באור שונה.

אבל אולי כדאי שאני אתחיל בלספר איך הכל התחיל. ישבנו ביחד,
אבנר, יעל ואני, בסלון של יעל. זה היה הריטואל הקבוע - יום
שישי כולנו יושבים אצל יעל ומתווכחים מה עושים בערב. בסוף זה
תמיד נגמר בכך שאבנר ויעל מתמזמזים על הספה, ואני הולך הביתה
לבד.
אני יודע מה אתם חושבים - זה ממש מדכא לחזור הביתה לבד, כששני
החברים הכי טובים שלך נשארים להתמזמז אחד עם השני, ולך אין אף
אחת כבר שנה וחצי. אבל זה לא ככה. אפילו די נהניתי מההליכות
האלה לבד הביתה.
אבל הפעם זה היה שונה.

כמו שכבר אמרתי, הרעיון המקורי היה של אבנר. "יש לי רעיון ממש
טוב", הוא התחיל כמו כל ערב, ואני כבר ראיתי בעיני רוחי את
ההצעות שלו לכל מיני בארים של סטריפ-קאריוקי שרק הוא היה יכול
לשמוע עליהם. כנראה בגלל זה לא ממש הייתי מופתע מההמשך של
המשפט שלו. פשוט כבר שמעתי בראש את ההצעות הרגילות - "בואו
נתאבד". לקח לי רגע לחזור לפוקוס, כשראיתי את המבט המזועזע על
הפנים של יעל. ואז, כמו שתמעוררים מתוך חלום, חילחלה לתוכי
המשמעות של מה שאבנר אמר כרגע.
הייתי מזועזע.
יעל התחילה לצחקק, מין צחוק מבוהל כזה, אבל אבנר המשיך - "אני
מדבר ברצינות", הוא אמר -"תחשבו על זה - מה יכול להיות יותר
טוב מזה? אסקפיזם טוטאלי!"
לאבנר היה קטע כזה עם אסקפיזם. הוא נתקל פעם במילה הזאת
במילון, כשהוא ניסה להירדם, ומאז ממש נדבק לרעיון של בריחה מכל
דבר בעצם. זאת כנראה הסיבה שבגללה הוא תמיד הציע הצעות בילוי
כל כך אקסצנטריות ולא שגרתיות.
החלטתי לזרום עם זה. "אז איך אתה מציע לעשות את זה?", שאלתי -
"כדורים? אולי לקפוץ מבניין? אני אישית תמיד הייתי בקטע של
טביעה...". יעל הסתכלה עלי במבט מלא חלחלה. חייכתי אליה
וקרצתי. היא תמיד ידעה שאני מת על ציניות.

אני ויעל מכירים כבר הרבה זמן. אני מכיר אותה עוד מהיסודי, אבל
עד התיכון לא יצא לנו לדבר אף פעם. אני אפילו לא זוכר איך זה
התחיל, אבל יום אחד פשוט גילינו שאנחנו מבינים אחד את השניה
ממש טוב. מאז אנחנו ידידים טובים.
בהתחלה היתה לה קצת בעיה לקבל את הציניות שלי. היא הייתה
רצינית מידי. אבל לאט לאט היא התרגלה לזה. היא יודעת שאני מת
על זה.

יעל צחקקה, אבל אבנר נשאר רציני - "מה פתאום. לחתוך את
הוורידים - זה הולך הכי טוב. זה הרבה פחות כואב ממה שזה נראה"
הוא ענה למבטים החוששים שלי ושל יעל. שנינו לא אהבנו להחתך
-"וזה ממש מגניב.".

אבנר ויתר והמשכנו עם הוויכוחים הקבועים. אבנר הציע את ההצעות
הרגילות (אם כי לא שגרתיות) שלו, יעל התנגדה והציעה דברים יותר
שפויים, ואני הערתי הערות ציניות על כל הצעה. אבנר אמר משהו
מצחיק וליטף את ראשה של יעל. יעל התקרבה אליו כשידה על ירכו
והם התחילו עם הבילוי הרגיל שלהם.
אני ישבתי על הספה וחשבתי, ואחרי כמה דקות הלכתי למטבח לקחת
משהו לשתות. כשחזרתי עם סכין ביד הם כבר לא היו שם.


יעל תמיד ידעה שאני מת על ציניות. היא תסלח לי על הכתמים על
השטיח.