לא להאמין שעברו 6 שנים.
זה נראה די רחוק, מטושטש, מעורפל.
אבל הגעגועים נותרו עזים,
הזמן לא מרפא, הוא רק עוטה מסך ערפל על הרגשות והאירועים,
במקרה הטוב זה כואב פחות, במקרה הפחות טוב, זה עדיין צורב.
כל שנה, שעולים לבית הקברות, ומגיעים לשערי הכניסה,
נכנסים בשער ואני מרגישה את הדמעות חונקות בגרון.
עומדים מול המצבה, זאת שאמורה להנציח את דמותך, את זכרך.
קוראים פסוקים, מניחים אבנים, מדליקים נר נשמה..
הגעגועים אלייך פורצים ממני בצורת דמעות מלוחות...

לפעמים אני מרגישה אותך צופה בי, או אפילו יכולה לחוש בך
אם בסיטואציה מסוימת, או משב רוח פתאומי.
כל שנה, שעולים לקברך, זהו יום חורפי ואפור, מאלה שאני כל כך
אוהבת,
וכל כך קר שם, בבית הקברות, קור מקפיא ומחניק...
קשה לי לעצור את הדמעות... אולי בגלל שאי אפשר לעצור
געגועים...

ביום שהלכת לעד, השמים בכו, ומאז, כל יום, שהוא היום שלך,
השמים גם לא שכחו אותך.
הם עדיין בוכים, בדיוק כמוני, מזילים דמעה, עצובים על האבדן.
6 שנים, וכל מה שאני זוכרת זה החיוך שלך, החיבוק החם, האופי
החזק,
האומץ הנחישות והעקשנות שכל כך דבקו בי...
בתור ילדה הערצתי אותך, הסתכלתי עליך מלמטה במבט תמים ואוהב.
וגם היום, כל מה שאני עושה, אני רוצה שתתגאה בי, כי אתה זה
שבאמת האמין בי,
תמך בי וחיזק, אתה זה שתמיד הושיט יד, ואמר לי כמה אני מדהימה,

במיוחד ברגעים שכל כך לא האמנתי בעצמי, אתה החדרת בי אמונה.

אני כל כך מתגעגעת אלייך, למילים, לחיבוק החם.
אני זוכרת מעט, בכל זאת עברו 6 שנים, 6 שנים בלעדיך,
והחלל הריק שהותרת מאחוריך עדיין קיים.
מביטה בתמונה, הייתי בת 4-5, קטנטנה, מחויכת ומאושרת, לצידך..
וידך מחבקת, מרעיפה עליי חום ואהבה.
אני כל כך מתגעגעת.
מעניין אם יום אחד עוד ניפגש... שם... למעלה...

אוהבת. תמיד.
אני.

How I wish, ..."
How I wish you were here..."