שוכבת על הרצפה
מתבוססת בשלוליות דמי
חתוכה משברי הזכוכית
של אהבתי שהתנפצה לרסיסים
חסרת אונים
זועקת לעזרה
ואף אחד לא בא
טיפות דם מהולות בדמעות
כולם בוהים בי ואף אחד לא ניגש
מביטים בי במבטים קרים ואטומים
חסרי רגשות, אדישים לכאבי
מתחרטת על מעשי ותמימותי
לא בוטחת כבר באף אחד
איך אפשר להמשיך לסמוך, לקוות ולהאמין
אחרי שפוגעים בך כל כך הרבה פעמים?
שוברים אותך פעם אחר פעם
קורעים אותך ומפוררים
עד שלא נשאר דבר.
נבלעת לתוך חור שחור
נופלת לתוך תהום ללא תחתית
מצליחה להיאחז בענף ולהתרומם לכמה שניות
אך כבדותי שוברת אותו
ממשיכה ליפול
והמחשבות שמציפות אותי בדרך למטה
לטביעה הסופית
לא נותנות לי מנוחה
התמונות בראשי רצות, והזיכרונות.
צוללת למים ללא מצופים
ללא גלגלי הצלה
ללא ידיים שמושטות לעזרה
לבד, כבדה כמו אבן
עם רגשות מדממים
והלחץ במים לא נותן לי לעלות בחזרה
לא יכולה לקחת נשימה עמוקה
נמצאת עמוק בקרקעית
החמצן לא מגיע למוח
נחנקת
טובעת.