2006

"פה, פה... דן!"
ריכוז שיא.
אגלי זיעה ניגרים לי על המצח.
למה אני נולדתי להיות מתכנן המשחק של מכבי?
למה?
למה לא יכולתי להיות צלף כאבי?
השחלתי עוד אסיסט בלתי אפשרי בין 2 שחקנים.
הקהל משתולל.

אז ככה, אני דן רוקמן.
אבי היה גדליה רוקמן.
רוקמן.
איזה שם משפחה של מישהו שנולד לעשות משהו.
ואני?
אולי קצת נמאס לי מכובד המשקל על הכתפיים שלי.
"טראח"...
הכושי של אפס פילזן נחת עלי בקפיצה לא מוצלחת לריבאונד.
אני יורד לספסל... איזו כוסית מפגרת עושה לי עיניים.
אני דוגמן או מנהיג, תגידו לי?
אבא שלי תמיד אומר שלא זה ולא זה.
"תהיה פשוט שחקן כדורסל".
לך קל להגיד, אדון צלף.
נפגשתי עם חברי הטוב גד בכור, שהוא אמן לא ידוע.
אמרתי לו שכדורסל זה כמו אומנות, אבל הוא חייך את החיוך המזלזל
של האומנים.
אמרתי לו שגם אני מרגיש שאני חייב להמציא כל פעם את הגלגל
מחדש.
שגם אני חש את הפחד מהכשלון,
ואת הפחד מהנסיגה המשמשת ובאה.
גד אומר שאני פילוסוף בשקל, בנאלי וילדותי.
אני תמיד מחייך כשהוא אומר את זה משום שלא נעים לי ממנו.
שהוא כזה... לא מצליח ואני כן.
פעם אחת סיפרתי את זה לאחותי והיא אמרה שהוא דווקא כן מצליח.
שהוא "שלם עם עצמו מבחינה רוחנית",
משהו שאני רק יכול לשאוף אליו.
אבל יחסית לאדם שלם רוחנית גד היה מאוד נוירוטי וממורמר.
אני תמיד הודיתי בכשלון שלי להבין את עצמי או את העולם.
נדמה לי שזה היה היתרון הנפשי היחיד שלי.
חזרתי הביתה אחרי המשחק, אשתי חיכתה לי בבית, וגם הילד.
הילד מעריץ אותי משום מה, מעולם לא ביקשתי ממנו דבר כזה.
אשתי הייתה יפה.
ואני אומר היתה, כי כנראה שהנישואין משחיתים את יופי האשה.
משהו בהילה שלה נפגע...
בזוהר שלה שמשך אותי כשחקן צעיר, אז בן 23.
היום אני בן 30 והקריירה דועכת.
והכל דועך.

אולי אני אביא עוד ילד.