געגועים חוזרים ונשנים
למשהו שאף פעם לא היה אמיתי ממילא, אבל הרגיש נכון,
ולפעמים גם לא. היה טוב אבל רוב הזמן היה רע, אבל זה היה.
ועכשיו איננו.
מידי פעם הגעגועים מתפוגגים ואז מגיעים הכעס והשנאה,
וכל מערבולת הרגשות הזאת גדולה עלי פתאום... וכבדה.
צריכה לפתור כמה וכמה דברים עם עצמי, אבל לא מצליחה, לא יודעת
איך.
לאסוף את עצמי ולנסות לאחות את השברים...
צריכה להתמודד עם המון לחץ, אבל לא יודעת איך.
אז בינתיים אני בורחת.
זה לא מצב שניתן להמשיך בו.
אבל זה לא מצב שאני רואה את עצמי יוצאת ממנו בקרוב.
לא יודעת איך...
אז מתכחשת, ומדחיקה, וזה בא והולך ושוב בא.
אולי אני כן יודעת איך ופשוט לא מספיק חזקה?!
או אולי נוח לי אז אני לא מנסה?!
אבל זה לא באמת נוח...
ואין לי כוח, זה הפך להיות המוטו שלי,
הדבר שאני אומרת וחושבת הכי הרבה פעמים ביום
פשוט אין לי כוח, רוצה להרים ידיים... ובינתיים...
ממשיכה לברוח.
מה יהיה הלאה?!