"טירוף" מלמל ארושרי לעצמו. "פשוט טירוף".
דממה איומה נחה על העולם. מחוץ לחלונות חדרו, אפילו צרצר לא
השמיע את קולו. הכוכבים התכסו היטב תחת שמיכת עננים סמיכה
ועצמו את עיניהם במכוון.
הנקישה על הדלת נשמעה שוב, ביתר עוז הפעם. "רק רגע" קרא ארושרי
בקוצר-רוח.
לא היה דבר שרצה יותר מאשר לשוב לשנתו. המיטה הייתה רכה
ומזמינה, וליטפה אותו בנועם, בקרבה שאין גדולה ממנה. הוא הביט
הצידה, אל האישה ששכבה לידו, ראשה מתחכך בכתפו. הוא הסיט קווצת
שיער זהוב מפניה וליטף את לחיה, מתענג על התמימות והחום שקרנו
ממנה, מציפים את גופו ואת לבו. ידו גלשה לאורך עורה החלק,
מלטפת את שדיה החשופים תחת שמיכת הקטיפה, ממשיכה בהתקדמותה
הבלתי-נמנעת לאורך המורד הטבעי הזה...
הנקישה בדלת הייתה חזקה בהרבה הפעם. היא הקפיצה את ארושרי
ממקומו. בכעס, הוא מיהר להתלבש, ופתח את הדלת לרווחה.
"מה?" שאג.
השליח מיהר לנתר לאחור. מאחוריו, בתוך החדר, חש ארושרי יותר
מששמע, את אדורס מתעוררת בבהלה.
"הוד... הוד מלכותך..." גימגם השליח, בעוד ארושרי ממהר לסגור
את הדלת מאחורי גבו. "יש חדשות... שעליך לשמוע בדחיפות.
מוטב... אה... מוטב שתבוא לחדר ההתייעצויות. אה... עכשיו".
השליח הושיט לו את כתרו. ארושרי דחף את השוטה מדרכו בעוצמה
שהפילה אותו לארץ. מלך מנדרגם חבש את כתרו בעודו צועד. היה לו
ברור שדבר-מה חשוב קרה. איש לא היה מעז להעיר אותו באמצע הלילה
על פחות ממלחמה שפרצה, במיוחד בשבוע בו אשתו נסעה לביקור רשמי
בבגריה וארושרי היה פטור מעיניה הבולשות אחריו בכל צעד שעשה.
העניין חייב להיות בעל חשיבות עליונה. הוא יישר את הקפלים
בחולצתו בחופזה. אין לדעת אם לא הגיעו שליחים או דיפלומטים
כלשהם לארמון, ועליו להיראות ייצוגי.
חדר ההתייעצויות היה חדר מרווח, ומהודר בדרכו המיוחדת. במרכזו
ניצב שולחן עץ ארוך, מעוטר בסמלי הממלכה ובכל העיטורים הנוספים
שעלו על דעתם של מלכי מנדרגם לדורותיהם, עיטורים שכללו עצים,
כלי נשק, נחשים, מראות קרב, וארנב מעופף אחד, זכר למלך המטורף
לואימט. על הקירות נפרשו שטיחים מרהיבים, שעליהם צוירו בצבעים
בוהקים מפות של ממלכות שונות ושל חלקים שונים ביבשת. בכניסה
לחדר ובפינותיו עמדו פסליהם של הגדולים במלכי מנדרגם, מגולפים
מאבן שחורה וגובהם חמישה מטרים, כך שהשקיפו מלמעלה על היושבים
סביב השולחן.
רק שלושה נכחו בחדר כשהגיע: שר-הצבא של מנדרגם, נאנחל, איש
צעיר ונאה - בבירור ממוצא אצילי - שהתלבש תמיד בהידור רב.
מואיקר, קברניטה של הספינה המהוללת שרטון שחור, ספינת הדגל של
הצי, איש מבוגר ומהימן בעל הליכה מתנדנדת מעט, שארושרי למד
לכבדו עם השנים. ואדם שלישי, שאותו לא זיהה ארושרי, דמות קטנה
ולא-מרשימה. השלושה נפלו על פניהם והשתחוו כשעבר את מפתן
הדלת.
"קומו" אמר ארושרי והתיישב בכסאו שבראש השולחן. השלושה קמו
והתיישבו במקומותיהם הקבועים על-פי כללי הטקס: נאנחל במרחק
שלושה כיסאות מהמלך, מואיקר במרחק שישה כיסאות, והשלישי בעברו
השני של השולחן, הרחק מחוץ לטווח האור, מפני שהיה זר וללא מעמד
בחצר.
"הוד מלכותך" פתח נאנחל. "צר לי על ההפרעה בשעה כזאת, אך הגיעה
ידיעה דחופה בספינה. שני אנשי צי מסרו דיווח, שעל-פיו כבש האדם
המכנה עצמו 'המלך זורטון' את עיר-הנמל שהיטי לאחר כניעת ממלכת
אנדרומלוס, והחל בבניית צי של ספינות".
"אנדרומלוס נכנעה?" שאל ארושרי בהפתעה. הוא נלחם פעם
באנדרומלוס, וידע איזה כח דרוש כדי להכניע את עריהם הבצורות,
או אפילו לאלץ אותם לכרות ברית שלום.
"לפני שבועיים" השיב הקברניט. הוא נאלץ להרים את קולו כדי
שארושרי, היושב במרחק ממנו, יוכל לשמוע את דבריו. "המלך יצא
מעירו כשחייליו של זורטון דוחקים בו בחניתותיהם ואולץ לכרוע
ברך לפניו בשדה שמול עיר-הבירה. ועכשיו, כאמור, יש לצבא הזה
ספינות".
"לא מספיק ספינות כדי לתקוף אותנו" השיב ארושרי. "לעולם לא
יהיו לו מספיק. לשום ממלכה בכל היבשת אין כח ימי שיכול להתחרות
בזה של מנדרגם".
השלושה החליפו מבטים.
"הוד מלכותך" פתח נאנחל לאחר שתיקה של רגע, "מלך אנדרומלוס היה
בן-ברית שלנו. ממלכת מנדרגם מחוייבת בשבועה של כבוד להגן על
ממלכת אנדרומלוס באם תותקף. תהיה תועלת פוליטית בשמירה על
הברית".
"אתה חושב שהוא היה נוקף אצבע למעננו לו היה המצב הפוך?" שאל
ארושרי. "חתמנו על הברית הארורה הזאת רק לאחר שנה של מלחמה,
ורק לאחר שהבנו שזה המוצא המכובד היחיד מעוד שנה של שפיכות
דמים מיותרת לחלוטין".
"ובכל זאת" ניסה הקברניט, "איש לא יכבד את כוחנו עוד אם לא
נעמוד במילתנו. דעתי היא שעלינו להפליג ולמחוץ את המלך זורטון
הזה אחת ולתמיד. למען עצמנו יותר מאשר למען אנדרומלוס" הוסיף,
בראותו את ההבעה שעל פני מלכו באור העמום.
"איש גם לא יכבד את כוחנו עוד אם נכתוש את הצי שלנו ואת הצבא
שלנו במלחמה מיותרת" קבע ארושרי. "בריתות אפשר לבטל. מלחמות הן
עניין אחר".
"עניין נוסף, הוד מלכותך" אמר נאנחל, שנטה להיכנע בקלות
בעניינים כגון זה. "האיש הזה" הוא החווה לעברו השני של השולחן,
אל הזר שנחבא כמעט בצללים, "טוען שיש לו מידע חיוני באשר
לכוחותיו של זורטון. הוא טוען שזה עניין בעל משמעות עליונה
בעבורך".
ארושרי נעץ באיש מבט שואל. "המידע שברשותי הוא לאוזניו של המלך
בלבד" אמר הזר, שנאלץ כמעט לצעוק כדי שקולו יישמע.
שר-הצבא והקברניט הביטו שניהם במלך. ארושרי שקל את העניין
לרגע, ואז החווה בראשו לעבר הדלת. השניים יצאו במהירות,
כשצעדיו של מואיקר מהדהדים על מרצפות האבן וגלימתו הארוכה של
נאנחל מרשרשת אחריו בלחישה נזעמת.
עם סגירת הדלת, חש ארושרי בשינוי מוזר, סתום, באווירה שבחדר.
אור הלפידים הקבועים בקירות נראה לפתע בהיר פחות. הצללים בחדר
התרבו, וכל אחד מהם צפן מאה סודות וכינס אותם בתוכו, בחיבוק
אימהי דביק. הבעות פניהם הגאות של הפסלים היו למשהו אחר, משהו
איום מכדי לתארו, איום מכדי להביט בו: פניהם של אנשים הצופים
במוות, פניהם של אנשים שצלחו את נהרות השכחה וצלליהם אולצו
לשוב לעולם כדי להיות ללעג בעיני השוטים שהותירו מאחור עם
מותם. ארושרי לא הבין, מיאן להאמין למה שרואות עיניו. על רקע
סיוטי זה, קם האיש בצידו השני של השולחן ופסע לעברו.
נראה היה שדמותו משתנה עם כל צעד שעשה. ארושרי צפה בצבע החום
שבעיניו מעמיק והופך כהה ובניצוצות של פלדה עולים בהן באיטיות
כחרב המחושלת בכבשן, חרב שעודנה מלובנת, שפעם אחר פעם היכוה
בפטיש, ופעם אחר פעם סירבה להיכנע לסדן. הוא צפה כשהשיער החום
הדליל הפך לשחור הלילה הסמיך, הוא הביט בהשתאות באצבעות
ההולכות ומתארכות כבתעתוע של האור המועט וממלכות הצל שנפרשו
לכל עבר. הפנים הפשוטים היו לפני אליל חצוב בסלע, יפהפיים
ונחושים ונוראים. ארושרי ידע מיהו העומד מולו.
ונארו קוונטאליוס, מלך בגריה, הושיט את ידו לפנים. ארושרי קם
ולחץ אותה בהפתעה.
"ברכות, הוד מלכותך" אמר ארושרי בחיוך מנומס.
"כנ"ל" אמר ונארו. הוא מעולם לא היה איש של גינוני נימוס.
"ראה איזה פלא" אמר ארושרי. "אתמול יצאה אשתי בספינה לביקור
בארצך, והלילה אני מוצא אותך כאן. נראה שהחמצתם זה את זו במקום
כלשהו בדרך".
"ואני רואה שאתה לא מחמיץ אף רגע" השיב ונארו בקולו הצונן
ובעיניו הקפואות. "מיטתך כנראה נוטה להתקרר במהירות, אם כבר
עכשיו זקוק הוד-מלכותו לפילגש חדשה שתחמם אותה".
ארושרי צחקק בעצבנות. הוא לא אהב את כיוון השיחה. "אמרת שיש
בידיך מידע חיוני על צבאו של זורטון. באת לארמוני בתחפושת.
ודאי הייתה לכך סיבה טובה יותר מהצורך למתוח עלי ביקורת בגלל
היותי אנושי". הוא כלל לא טרח לשאול מניין לונארו הידע שלו -
כשמדובר באדם כזה, הוא העדיף לא לדעת.
"הקפד על שמיעתך, הוד-מלכותך. אמרתי כוחותיו של זורטון, לא
צבאו. ואכן, המידע שבידי הוא בעל-משמעות בעבורך".
"אני מודה שעכשיו סיקרנת אותי" אמר ארושרי. "מה העניין? התברר
שזורטון הוא מכשף בתחפושת? כוהן של איזה אל חדש? במה מדובר?"
ונארו לא נע, אך עיניו בחנו את האולם. "עבר זמן רב מאז ביקרתי
כאן לאחרונה" הוא אמר. "שכחתי עד כמה הארמון הזה יפה, ועד כמה
אני מצטער שלא זכיתי לנצח במלחמה ולשבת בו". הוא החווה לעבר
הדלת. "הראה לי מעט יותר מארמונך".
"אני מניח שעלי להיזהר, אם מראה הארמון עלול לעודד אותך לנסות
ולכבוש אותו" אמר ארושרי, ואז הוסיף, בחיוך מתגרה: "אך מצד
שני, ספינות בגריה וטירותיה הן כה יפות כשהן עולות באש..." הוא
הביט נכחו במבט חולמני-לכאורה. "כך שאולי בכל זאת אתפתה".
ונארו אפילו לא חייך. ארושרי נטל לפיד מן הקיר והם פסעו לעבר
הדלת בשתיקה. מעבר לה, נפרשו מסדרונות הארמון, כעורקיו האפלים
של גוף מת. "אמור לי, ארושרי" פתח ונארו לאחר כמה רגעים, "ראית
פעם אדם נשרף?"
ארושרי הניד בראשו. כן, הוא ראה אנשים מתים בקרב בימים שבהם
פיקד על גדודים, אך הלחימה באמצעות אש הייתה זרה לו, וזאת מפני
שזו הייתה שיטת הלחימה של מנדרגם עצמה, ולכן הוא וחייליו מעולם
לא ספגו את מכותיה. כל שראה היה האפר שנותר לאחר מטחי האש של
הקטפולטות המנדרגמיות, אפר שהיה בעבר עצים ושדות ואנשים.
"הרשה לי לומר לך, אם כן, שזה אחד מסוגי המוות הגרועים ביותר
שראיתי. והאמן לי - ראיתי סוגים רבים" ונארו עצר והביט בו.
"ואתה עומד כאן ומתבדח על יופיין של ערים כשהן בוערות... אמור
לי, אתה שמעת את צרחותיהם של תושבי אותן ערים? אתה ראית את
בשרם נמס ואת עורם הופך שחור כפחם?" הוא השתתק לרגע. "אומר לך
את האמת: צרחותיהם של האנשים האלה עדיין מהדהדות מדי-פעם בין
קירות אוזני, או באולמות החלולים שאצל אדם רגיל יאכלסו נשמה.
אני שמעתי אותם צורחים, ארושרי". פניו היו אפלים לפתע, למרות
שארושרי החזיק את הלפיד בגובה כתפו, שהיה גם גובה ראשו של
ונארו.
הם המשיכו לצעוד בשתיקה מתוחה דרך מסדרונות הארמון, ארושרי
מוביל וונארו צועד אחריו בצעדים חרישיים. ארושרי היה מופתע
מהתגלגלות העניינים, אך לא מאוד: ונארו קוונטאליוס נחשב לחידה
בכל רחבי יבשת ראצם.
בגריה נחשבה תמיד לממלכה חזקה: אדמותיה היו פוריות, תושביה
רבים ומחצביה עשירים בפלדה, כסף ונחושת. צבאה היה גם הוא חזק
ומיומן. אך לפני עשר שנים בערך, חצתה יהירותה של בגריה כל
גבול, כשמלכה הכריז מלחמה על מנדרגם. בושתו הגדולה של ארושרי
הייתה, שבמשך שבועיים בערך נראה היה שבגריה עומדת לצאת מן
המלחמה כשידה על העליונה: הצי הקטן של בגריה ניהל כמה קרבות
מבריקים כנגד ספינותיה האדירות של מנדרגם, ופרץ לו דרך ימית
להנחית חיילים על חופיה. אך אביריו של ארושרי שמו עד מהרה קץ
לשאיפותיהם של שליטי בגריה ושטפו עד שערי הבירה. המלך התאבד,
ובמקומו מונה שליט-בובה של מנדרגם, שנרצח כעבור יומיים על-ידי
שרידים מצבא הממלכה המובס. נראה היה שבא סופה של בגריה: שושלת
המלוכה נקטעה עם מות המלך, ופלגים שונים בממלכה לחמו זה בזה
בגלוי ברחובות, הכל תחת עינם הפקוחה של חיילים מנדרגמיים. ואז,
בא ונארו.
ארושרי הביט על ההולך לצידו. הוא לא קורץ מחומר של מלכים -
מלכים היו זהב. ונארו היה פלדה ואבן-חן, מעורבים יחד בסגסוגת
חדשנית, מסוכנת: להבים קטלניים תחת גינוני אצולה ללא-רבב. זה
היה האדם שאחז את בגריה בשתי ידיו ארוכות-האצבעות ואיחד אותה
שוב. הוא היה מכשף, זאת ידעו. מלבד זה, דבר לא היה ברור: היו
שאמרו שהיה בן עשרים כשתפס את השלטון, היו שאמרו שהוא בן מאה.
היו שכינו אותו כובש, אחרים טענו שלא היה שליט שוחר-שלום ממנו
מעולם. ואכן, הוא כרת בריתות כשחפץ בכך ויצא למלחמות כשנאלץ,
והתנהל כרוב המלכים, מלבד העובדה שעשה זאת בצורה טובה יותר. כל
שנגע בו, היה מיד לזהב. בתוך עשר שנים, הוא שיקם את צבאו עד
לכדי איום אמיתי על הממלכות השכנות, ומנדרגם בכללן. החינוך
פרח, גאוות העם שוקמה, והקסם התפתח במידה מרשימה. אין ספק שהוא
היה מוצלח במה שעשה. ועם זאת, היה בו משהו שהעביר בארושרי
צמרמורת.
אולי היה זה הקור שלו. למיטב זכרונו, ארושרי מעולם לא ראה את
מלך בגריה צוחק. אולי היה זה הכישוף, הכח המאכל שנבע ממנו
כאדים על קרח, עדות לאש אדירה שבוערת מתחת לפני-השטח, נכונה
בכל רגע לכלות את סביבותיה אם תפרוץ. ואולי היו אלה החידות
שפיזר סביבו כעננים אפורים, חידות ומסתורין שגרמו לכל האנשים
שבקרבתו לחוש את עצמם צועדים בתוך ערפל סמיך, לחוש את עצמם
מטושטשים ומטופשים, לחוש את המחשבה המתחילה לנקר בעומקי הנשמה,
המחשבה שאולי הערפל הוא האמת, ומה שהיה לפניו אשליה הוא
ותו-לא...
בעודם פוסעים לעבר הגן, חש ארושרי את עצמו שוקע עמוק יותר
ויותר בתוך הערפל הזה. גן הארמון היה מואר תמיד, והעצים ופסלי
האבן והזהב נצצו כולם באור-יקרות, אך משום-מה נראו כולם תפלים,
חסרי-משמעות אל מול הלילה והעולם.
"כן" אמר ונארו לפתע בקול חרישי, מכוון היישר אל מחשבותיו של
ארושרי, "חסרי-משמעות לחלוטין. יבוא יום בו יכבו המנורות האלה.
יבוא יום בו לא ישאר איש להדליקן. יבוא יום בו העצים שבגנך
יבלו וימותו. יום כלשהו, דומה לקודמיו בכל תו מתויו, יאיר על
חורבות הפסלים האדירים שבגנך. והחושך עדיין יעמוד כאן, סבלני
ובטוח. כי בסופו של יום, בא לילה. ובלילה, לדבר אין עוד
משמעות".
שניהם התיישבו על ספסל עץ עתיק. ארושרי שתק. המילים היו חשובות
פחות כרגע. בפינה מרוחקת של הארמון, ניגן מישהו צלילים שקטים
בנבל-גבוה. רק פריטה עדינה על המיתרים, לא מוסיקה של ממש, אך
היה משהו מלא רוך ואמת בצלילים הבודדים האלה. לא הרמוניה או
קונצרט, לא מצב מוגדר וברור, אלא משהו של הרגע, משהו של
מה-בכך, משהו של העולם הזה ולא מעבר. הדבר נגע עמוק בלבו של
ארושרי.
ונארו המשיך לדבר בקולו השקט, פורט על הלילה בעדינות ובדיוק
מדהימים. "דבר-מה באשר לכוחותיו של זורטון, כך אמרתי, ודבר-מה
אכן אספר: כוחי הוא בכך שאני יודע היטב על משמעות ועל
חוסר-משמעות. כוחי הוא בהבנה הקרה, המדויקת, של כל מצב לאשורו.
כוחו של המלך זורטון, הכח המזין אותו ואת צבאו, הוא אי-הידיעה.
כוחו הוא חוסר היכולת וחוסר הנכונות להבין".
"וזה יתרון?" שאל ארושרי בקול רם. אולי ניסה לשבור את
חבלי-הקסם שבהם היה שבוי העולם. הוא עצמו לא ידע. אם ניסה, בכל
אופן, הרי שנכשל בכך כישלון חרוץ.
"יתרון עצום" השיב ונארו בשקט. "לזורטון יש תקווה. הוא מביט
במלכים - הוא מביט בך כשאתה בוגד באישתך ובבעלי-בריתך, הוא
מביט בי כשאני דן אנשים למוות למען כסאי ומעמדי - ומאמין
שבמקומנו, הוא יוכל לנהוג אחרת. הוא מאמין שהפסלים שיבנה לא
יפלו לעולם. הוא בטוח שהאור שיצית בלבבות אנשים לא יכנע ללילה
הזה, וגם לא לזה שאחריו. הלאה מכך... זה כבר נבצר ממנו
לחלוטין".
"אז הוא מוביל את הארץ לאבדון" אמר ארושרי בבהלה.
"את זה עושים כולנו" כרגיל, ונארו גרם לבן-שיחתו לחוש תמיד
כשוטה. "ההבדל היחיד שקיים, ההבדל היחיד שיכול להתקיים, הוא
הסיבה. כשיכבו הלפידים בארמונך והחושך יכסה את העולם, משך
בעירתם לא ישנה. בסופו של דבר, תשנה רק התחושה שהתקיימה בלבו
של האדם שהדליק אותם. האם היה עבד, שהוכרח להדליק את הלפידים?
האם ללפידים הייתה איזו משמעות בעבורו? האם הוא פיזם לעצמו שיר
בעודו מדליק אותם? האם קילל חרישית? זה ההבדל היחיד, ארושרי".
"אז מה אתה אומר, בעצם?"
"שום דבר" אמר ונארו בשלווה. "רק רציתי להבהיר לך מי ומה הביא
את המלך זורטון, ומי העניק לו את השלטון בראצם".
"איש עוד לא העניק לו שום שלטון!" הכריז ארושרי.
"טעות בידך" קטע אותו ונארו בקולו הרך, משסע את זעמו ברגש שהיה
הרבה מעבר לזעם. "השלטון כבר הוענק לו. אתה הענקת לו את השלטון
כששרפת את בגריה לשם השעשוע שבדבר. נאנחל העניק לו את השלטון
כשהחל לחתור תחתיך במטרה לתפוס את השלטון. מואיקר הנאמן שלך
העניק לו את השלטון כשגילה את מזימתו של נאנחל, והחליט לבגוד
בשניכם. הלורד שאצר העניק למלך זורטון את השלטון כששכב עם
אישתך".
ארושרי ניתר ממקומו כאילו פגע בו ברק. "מאין אתה יודע את כל
זה?" קרא. "הם יענשו, אני נשבע! בי נשבעתי, כל אחד מהם יקבל את
הגמול על בוגדנותו!"
"שב ושתוק!" היתרה בו ונארו. "אתה יושב פה ומבטיח עונשים למען
כבוד ומעמד, אבל אתה שב ושוכח" מהירות קולו התגברה כרוח-סערה.
"אתה שב ושוכח שאין לכל זה משמעות. זו איוולת, מה שאתה עושה
עכשיו. כל מה שאי-פעם עשית".
"אתה לא תדבר אליי כך!" הכריז ארושרי בכעס. "לא בארמוני שלי!"
"הארמון שלך, הארמון שלי... הלילה נוטל את הבעלות על הדברים
כולם. הגיע הזמן שתודה באמת" קולו של ונארו המשיך להתגבר באותו
מקצב קדחתני, מהפנט, שקדח חורים בלילה ובמציאות, "והאמת היא
שבכל חייך, לא עשית דבר-מה בעל חשיבות אמיתית".
"אבל אתה כרגע אמרת שאין דבר בעל משמעות!"
"אתה שומע חלקים ושברים מתוך הדברים שאני אומר. העניין איננו
במשמעות הדבר, אלא בחשיבותו בעיניך. מעולם לא חיית בתחושה שאתה
עושה משהו מעבר לפוליטיקה שבה עסק אביך ואביו לפניו. חייך הם
אוסף ריק של תככים וגינוני-חצר".
"ומה הם חייך שלך, אם יורשה לי לשאול?"
ונארו עצר לרגע לפני שענה. קולו היה שונה עכשיו. אצל אדם אחר,
ניתן היה להגדיר את קולו כאנושי. "חיי הם הבל. אני חי בסבל
בגלל החשש מפני מה שיבוא, למרות שהסוף גלוי וידוע אף לגדול
השוטים שבעולם כולו. אני סובל כי אני מנסה למנוע את מותי. אני
סובל כי אני יודע שאין זה אפשרי. אני סובל כי הסבל מעניק לי
תחושה של משמעות, של הקרבה, של משהו שהוא מעבר לשגרתי".
ארושרי זע על הספסל. הכל סביבו חש לא נח, מעיק, חם ומחניק. הוא
התחרט עמוקות על שיצא ממיטתו. "אשאל את השאלה הזאת עוד פעם אחת
ויחידה" אמר. "מה, לכל הרוחות, אתה רוצה ממני?"
"אני רוצה שתבין. אני רוצה שתבין כדי שתהיה מוכן לויתור. אני
רוצה שתבין שלמעשה, אתה תוותר רק על אזיקיך ולא על המפתח, רק
על מסכת-הגבס הנוקשה שאוחזת בך ולא על הפנים שתחתיה, רק על קהל
הצופים ולא על ההצגה עצמה".
"איזה ויתור?" שאל ארושרי.
"אם צבאו של זורטון יצור על בגריה, בכוונתי להיכנע" אמר ונארו.
"ואם כך אעשה, תיאלץ גם אתה לעשות כן".
"להיכנע בפני הלורד הכפרי הזה?" שאל ארושרי בבוז. "לעולם לא.
אם תבגוד בי, ונארו, מנדרגם תילחם לבדה. ומנדרגם תנצח, היה
סמוך ובטוח בכך. אני אתלה אותך לצד המלך זורטון היקר שלך מעל
לחורבותיה העשנות בגריה!"
"לאיזה צורך תילחם?" שאל ונארו בשקט.
הכעס שבער בחזהו של ארושרי החל לטפס אל גרונו ואל פיו. הוא חש
כל אחת ממילותיו חורכת את האוויר סביבו. "אלחם למען הגאווה, אם
כך תרצה לקרוא לזה" השיב. "אלחם למען טיפשות והבל. אני אמות
לפני שאסיר את כתר אבותי ואמסור אותו לזורטון".
ונארו קם מן הספסל. "הלפידים יכבו, אל תפקפק בכך" אמר. "אך
לפחות אתה מכבה אותם במו-ידיך, ועל כן בהשלמה. ליל מנוחה לך,
ארושרי".
הוא נעלם אל בין הצללים.



שמש הצהריים החמה הטילה סנוורים עצלים על מי המפרץ. ריח הים
מילא כל חלקיק ורסיס של אוויר. ארושרי נשם אותו מלוא ריאותיו
בעודו יושב על כס-המלכות באולם קבלת הפנים. חלון הויטראז' שלצד
הכס נותר פתוח לכמה רגעים בלבד, ואז נאלץ ארושרי לסוגרו ולדון
את עצמו לשעה נוספת של חנק בין ריח בשמיהם של אצילי מנדרגם
לבין ריח זעתם של השומרים. מספר דקות של אוויר היו הזמן המירבי
שיכלו להבטיח לו שומריו ללא סכנה של חיצי מתנקשים.
באופק נראה זה עתה מבנה של ספינות - ספינה אדירת-מימדים במרכז
וסביבה חמש אוניות-מלחמה - העושה את דרכו אל החוף. ריאר, ידע
ארושרי. אם כך, נראה שלונארו אכן הייתה החוצפה לשלוח את אשתי
האצילה כלעומת שבאה. ריאר עזבה רק לפני יומיים, ורק חצי יום
עבר מאז שיחתו עם ונארו, וכבר הספיק הממזר לקטוע את הביקור
הדיפלומטי. באמת אאלץ לתלות אותו, אם כך, חשב ארושרי לעצמו.
היה לו בקושי לילה אחד עם אדורס, וכעת הוא נאלץ לשלוח אותה
חזרה לטירתו של אביה, לורד קטן כלשהו במזרח איי הכפור. אם כי,
למען הכנות, הוא ידע שכך יהיה. אחרת לא היה מארגן את קבלת
הפנים הארורה הזאת. הוא הצטער שידע.
הכס הגבוה של מנדרגם היה גבוה כמעט כמו שני הפסלים שניצבו
מצדדיו, פסליהם של פאמרון, מייסד השושלת, ושל ארמדרון, המצביא
שהביס את צבאו של הקוסם אוג'ויוס מטהיך וכבש מידיו את איי
הזריחה. ארושרי, שהיה גבוה אפילו בקנה-המידה של השושלת אליה
השתייך, כמעט הביט פנים-אל-פנים בפניו של ארמדרון, חמישה מטרים
מעל הקרקע. מדרגות רחבות הובילו לבמה, אך איש לא היה רשאי
לעלות בהן מלבד המלך, ולמלך הייתה כניסה אחורית. המדרגות היו,
למעשה, בזבוז של חלל יקר מאוד, מן היקרים בעולם כולו.
ריאר תשוב עכשיו, ידע, והוא נידון לחודשים נוספים של בדידות
קרה. עם השנים, פיתחו הוא ואשתו - שנישואיהם היו פריים של
פוליטיקה קטנונית ושל כבוד קטנוני עוד יותר - מארג מורכב של
תיעוב הדדי. לא יהיה זה נכון להגיד שהם שנאו זה את זו: שנאה
היא רגש פשוט מאוד וטהור מאוד. אינך יכול לישון לצד אדם אחר
במשך עשרים שנה, לראות אותו באושרו ובייאושו וברגעיו הפרטיים
ביותר, ולחוש כלפיו רגש חדגוני כשנאה. אם שנאו, הרי הייתה זו
החלטה המבוססת על העובדות במלואן, ולא על רגש פתאומי. אם בזו
זה לזו, תמיד לווה הבוז בהערכה גדולה של האחר, ועם זאת בהחלטה
המודעת, שהתגבשה במשך שנים רבות, לבוז לו. אפילו בסלידתם
ההדדית היה משהו מן האינטימי.
ארושרי הביט לעבר החלון בציפייה לנס. אם תטבע האונייה הגדולה,
איש לא יוכל להאשים אותו בביטול נישואיו. אבל הוא לא יהרוג
אותה ביודעין, כמובן: הם חולקים דברים רבים מדי, איזורים
גדולים מדי בנפשם. היא תדע מיד. כפי שידעה תמיד מתי הוא חושב
על מלחמה, וכפי שהוא ידע מתי בכוונתה לעמוד על דעתה בויכוח.
ויכוחים של ממש לא התנהלו ביניהם: לא היה בהם צורך, שכן היה
לשניהם ברור מתי יגבר ארושרי, ומתי ריאר תכפה את דעתה. ומה
בנוגע ללורד שאצר? חשב ארושרי פתאום. האם גם את זה ידעתי, עמוק
בפנים, כפי שהיא ודאי יודעת על אדורס?
הבגידה כשלעצמה הייתה כלום ביניהם, שכן הם בגדו זה בזו באופן
תמידי בנפשם, בכל מחשבה שחשבו ובכל מעשה שעשו. אך הגאווה הייתה
עניין אחר: אם ידלפו דברים אל מחוץ לקירות הארמון, יהרסו
השמועות לבדן את שמות שניהם. הגאווה היא הדבר היחיד ששומר אותם
יחד, ידע ארושרי היטב. אביה של ריאר, מלך קטן מגנברי, קוצר
בראש לפני שנה, וממלכתו ונכסיו עברו לידי המלך זורטון. כך אבדה
הברית שכרתו הנישואין, אך משום מה הם לא הופרו: משהו, איזה
יסוד של כבוד מזוכיסטי, כפה את בני הזוג להישאר יחד.
אי-הנוחות של האצילים הורגשה היטב בחדר. אנשים אלה, שאת רוב
ימי הקיץ בילו באחוזותיהם בעלות הקירות העבים, ועבדים שנשבו
במלחמות של שנים עברו משיבים עליהם רוח צוננת בכפות תמרים, לא
היו מורגלים בעמידה הממושכת והמיוזעת בחדר-הכס. טפיפות רגליהם
העצבניות, לחשושיהם העדינים, וריח הזיעה הנאבקת בבשמים
המתקתקים עד להבחיל, כל אלה זרמו באיטיות אל תוך אוויר החדר
והתמזגו בו, מוסיפים אף הם לתחושת המחנק. הלורד שאצר ודאי נמצא
כאן אף הוא בקרבת מקום, ידע ארושרי. אגלי זיעה קטנים ודאי
מבצבצים גם על מצחו הנאה של לורד-הסחר בהיר-העיניים. גם גוף
זה, ששכב במיטת אשתו, אולי אף במיטתו שלו, גם הוא סובל מן
החום...
למה זה מטריד אותי? תהה ארושרי. האם אני מקנא בו? האם אני חושש
מפניו? הרי בהינד ראש אני יכול לצוות להשליכו מן החלון. אפילו
במו ידי אני יכול לעשות זאת.
אך הוא לא יעשה זאת, ידע. דבריו של ונארו עלו שוב במוחו. האם
שמעת את צרחותיהם, ארושרי? הוא הבין שדבר-מה השתנה בו, למרות
התכחשותו לכך. ליל אמש היה כחרב שחצתה את חייו. הוא העיף מבט
בחרבותיהם של השומרים, ותהה את דמו של מי לגמו מאז חושלו. הוא
חשב על האנשים ששופדו ודאי על החניתות שאחזו, על ראשים ערופים
בלהב חרב. הדם הזה על ידיי, חשב לפתע. אני שפכתי אותו. הוא
נשפך במצוותי.
למה הוא חושב כך? שטויות כאלה מתאימות למלך זורטון אולי, או
לאנשי הדת המטיפים במקדשיהם. הוא מלך, ועליו לנהוג כאחד. תוותר
רק על אזיקיך, לא על המפתח. שוב מילותיו של ונארו. הוא מציע לו
לוותר על המלוכה, ללכת בעקבות רגשותיו. הוא שוטה, או שאולי
השתגע. ודאי שלמלוכה יש משמעות. כל משמעותו של מלך היא סמכות
ומשמעות. הוא החל להרהר במילה הזו: 'משמעות'. חסרת משמעות היא
לחלוטין, כשבוחנים אותה. מספיק. עליו לחדול מכך מיד. אל
לחוסר-המשמעות לאבד את משמעותו. או שמא להיפך?
קול חצוצרה טילטל את מחשבותיו בכח. ארושרי התנער בדיוק רגע
לפני שנפתחה דלת חדר-הכס, ונשאה איתה משב רוח מבורך. האולם
נחצה לשניים, ועל השטיח האדום שנפרש במרכזו - מכוסה כבר
בטביעות נעליהם של האצילים שעמדו עליו - פסעה תהלוכה של ממש:
החלו בה שני אבירי המשמר שנשלחו ללוות את ריאר לבגריה, שניהם
גבוהים ותנועותיהם נחושות, ושיריון פלדה עוטף אותם כאריזת-מתנה
נוצצת. שניהם חצו את האולם, השתחוו למלכם עמוקות ככל שהתירו
שיריונותיהם, ואז פסעו לצידי האולם, להצטרף אל אחיהם למסדר
שניצבו, דוממים, בצמוד לקירות. אחריהם בא צמד נוסף - מכשף
ואיש-דת - מהודר עוד יותר בגלימות קטיפה אדומות. ארושרי תהה
כיצד הם אינם נמסים בחום. השניים, כל אחד עונד שרשראות
ומדליונים המעידים על עיטורים שונים של מסדרו, החוו אף הם קידה
טקסית לפני הכס, ואז נעמדו למרגלותיו, ממתינים.
כשריאר עצמה הואילה להופיע לבסוף, עמד מצעדה בניגוד מוחלט
למופעי-הראווה שקדמו לו. המלכה, דקת-גוף, מכוערת וצעדיה
בטוחים, פסעה על השטיח האדום כפי שהולך אדם בחדרו בפרטיות:
בפשטות, ללא שום גינוני טקס או ניסיון למשוך אליו את
תשומת-הלב. חולצתה - אפילו שמלה לא טרחה ללבוש - הייתה פשוטה,
וכך גם חצאיתה הארוכה. ניכר שהדבר גורם אי-נחת לאצילים שנכחו
באולם, כפי שקרה תמיד באירועים רשמיים שבהם היה לריאר תפקיד
בולט. מספר ליחשושים מהוסים עברו באולם. המלכה, אדישה לחלוטין,
פסעה לעבר הכס.
"ברכות נתונות לך, מלכי ובעלי" אמרה, מאבנת את מילות הטקס
בקולה המנוכר ובתנועותיה הקפואות והמכניות. "תקוותי שאני מוצאת
אותך בטוב". היא קדה קידה נוקשה מאוד, עיניה נעוצות בריצפה.
היא לא הרימה אותן גם כשדיבר ארושרי.
"ברכותיי נתונות לך, אשתי ומלכתי" השיב ארושרי, בנימוס מאופק
מאוד. הוא ניסה ללכוד את עיניה, אך נכשל, ואז תהה מדוע עשה
זאת. "תקוותי שמסעך עבר עלייך היטב".
"הרוחות נשבו היטב, והתקבלתי בסבר-פנים יפות על-ידי בני בריתנו
בממלכת בגריה" השיבה ריאר. ארושרי חש בגל של עצבנות ואי-נוחות
עובר באולם. איש לא ידע בדיוק מהו מצב היחסים עם בגריה, אך איש
גם לא שיער ששילוחה של מלכת מנדרגם חזרה לארצה מעיד על כוונות
ידידותיות. "אך אני שמחה לשוב הביתה, אל ממלכתי ואל מלכי"
הוסיפה, באותו קול נוקשה, המדגיש כל מילה וחושף אותה במלוא
המלאכותיות שבה.
"בשם ממלכת מנדרגם כולה, וכן בשמי כבעלך, אני מברך אותך בשובך"
הכריז ארושרי, בטון החגיגי הדרוש.
החצוצרנים ניגנו שוב. הטקס תם. האצילים והאבירים החלו לצאת,
בזה אחר זה. ארושרי קם מן הכס, ולאחר מבט נוסף בעיניו המאובנות
של ארמדרון, ירד במדרגות שהובילו מן הכס אל האולם. ריאר כלל לא
הביטה בו, אלא עמדה בגבה אליו והמתינה לבואו. ארושרי אחז בידה,
ויחד פסעו אל עבר היציאה. ידה הגרומה של המלכה הייתה נוקשה
וקרה בידו.
הם חצו את המסדרונות בשתיקה. משרתים ואבירים שעברו על פניהם
עצרו כדי להשתחוות בהכנעה, שנראתה לארושרי מוגזמת. בשתיקה
נכנסו אל חדר השינה שחלקו, וארושרי סגר את הדלת בשקט מוחלט.
ריאר התיישבה על כיסא לצד המיטה. אחת מידיה נחה על המיטה, והיא
תופפה באצבעותיה מתוך שיעמום. ארושרי התיישב על המיטה בשקט,
והביט בה. שיערה החום, שקצותיו כבר החלו להאפיר, נאסף בנוקשות
מעל עורפה. כתפיה הרזות היו זקורות, כמו כתפי ילדה ברגע של
מרדנות. בעיניה הירוקות הקשות היה משהו ניצי. הוא מצא את עצמו
מתפעל מן הגמישות שהפגינו אצבעותיה בריקודן העדין על קצה
המיטה. היא טילטלה אחת מרגליה, כמה סנטימטרים מעל הרצפה. לפתע,
בלא כל התרעה, חש ארושרי איזה רגש עדין מאוד כלפיה, רצון גדול
לאחוז בה, ללטף אותה, להושיט יד מעבר למסך שחותך את האוויר
ביניהם ולהעניק לה כל מה שיוכל. לראשונה מזה זמן רב, חש ארושרי
שהוא רוצה לפתוח את פיו כדי לאפשר מעבר חופשי לליבו. הוא רצה
לחבק ולעטוף אותה במילותיו ובמגעו, לחבק ולרכך את כל הנוקשות
והאדישות שנצטברו בה בגללו.
"ונארו גירש אותי מארמונו, אתה יודע" אמרה ריאר לפתע. ארושרי
חש כיצד הרגע העדין ששקע בו מתנפץ לרסיסים. משהו בקולה תמיד
הרגיז אותו. "הוא די כעס, נדמה לי. ממש העיר אותי באמצע הלילה,
שלח משרתים שיארזו את חפציי, ודרש שאכין את הספינות למסע
חזרה".
"כעס, את אומרת?" ארושרי התקשה לדמיין את ונארו כועס באמת.
"טוב, הוא נראה יותר מאוכזב מכועס" אמרה ריאר לאחר רגע של
הרהור. "בכל אופן, נראה שבן-הברית המשמעותי האחרון שלך נטש
אותך. שמעתי על מה שקרה באנדרומלוס" הוסיפה. "שמעתי שהם אילצו
את המלך לכרוע בשדה מלא בחרא של סוסים. אתה מיומן בכריעה,
יקירי?" ריאר חייכה חיוך שלא היה בו כל שעשוע, רק לעג מר.
"את שוטה אם את חושבת שזורטון יכניע אותי" השיב ארושרי בכעס.
"אני לא האבא העלוב שלך, שהיחידים שטרחו להגן עליו היו כנופייה
של איכרים עם קילשונים, שהקיפו את עצמם בתעלת בוץ בתוך הדיר
שהם קראו לו טירה". הוא נאלץ לשאוף אוויר מלוא ראותיו כדי
להשיב את נשימתו לאחר שאמר את כל המשפט הזה בנשימה אחת, אבל
פניה המעוותים מזעם היו שווים את זה.
"אולי הייתי צריכה להישאר בבגריה" הציעה. "אין ספק שונארו הוא
מלך גדול ממך. וגם הזורטון הזה. אתה לא עשית כלום בשביל הכתר
המכוער שלך. למען האמת, ארושרי, אתה סתם ביריון מגודל שבמקרה
גם מולך על איזה אי עלוב".
"ומה את, עם כל ההתנשאות שלך?" צעק ארושרי. "זונה זקנה
ומכוערת. הנדיבות שלי כלפייך היא הסיבה היחידה שאת עדיין
בארמון הזה, במקום כקבצנית באיזו סמטה!"
"אבל אתה לא תגרש אותי, נכון, ארושרי?" היא קמה מכיסאה
והתיישבה על המיטה לצדו, ידיה פרושות לפניה ופניה מעוותים
בחיקוי של תחינה. פניה התקרבו לפניו, עד שעיני-הנץ שלה מילאו
את כל שדה ראייתו. "אתה לא תעז, כי אני יודעת יותר מדי, גם
עליך וגם על החצר העלובה שלך. זורטון ודאי יתעניין בדברים שאני
יודעת על הצבא שלך, אתה לא חושב? ומי יודע, אולי הוא גדול ממך
לא רק כמלך, אלא גם... במקומות אחרים". היא סטרה לו. "ולכן אני
יכולה לעשות מה שאני רוצה, ואתה לא תעז לגרש אותי מהארמון הזה
או לפגוע בי לרעה". ואז, בלי מילה נוספת, היא קמה ויצאה
מהחדר.
ארושרי נותר לשבת על המיטה, רותח מזעם. הוא חש דחף עז לבעוט
במשהו או, יותר טוב, במישהו. נמאס לו. זה הסוף. הוא יצווה
לתלות את ריאר. הוא יאסור אותה ויעקור את לשונה - נראה אותה
מגלה את סודותיו כך.
אני שמעתי אותם צורחים, ארושרי. קולו של ונארו. מילותיו של
ונארו מתערבבות במחשבותיו. הוא לא רוצה לגרום עוד סבל. אבל הוא
כן רוצה, הוא רוצה בכך מאוד, הוא רוצה לפרוק את זעמו, להוכיח
לה ולעולם את כוחו... האומנם זה רצונו? האם זו לא תגובה
שהושרשה בו, תשוקה שלמד מעולם התככים הזה של חצר המלך? הוא
אינו יודע עוד. הוא לא יודע עוד מי הוא ומי הוא רוצה להיות.
הוא מעולם לא ידע.
שלוש נקישות חזקות על הדלת הפריעו את מחשבותיו הגועשות. "יבוא"
פקד.
נאנחל נכנס לחדר תוך קידה טקסית. שיערו הבלונדיני הארוך גלש על
גלימת הירוק-וארגמן שלבש, ומיסגר את פניו כמו בציורי אלים
במקדשים. שר-הצבא היה גבוה כמעט כארושרי, אם כי רזה
וצר-מותניים, ומפניו הנאים נשקפה יוהרה גדולה, שלא טרח להסוותה
אפילו בעומדו לפני מלכו.
"עליי לדבר איתך, מלכי" אמר נאנחל. "העניין אינו סובל דיחוי".
"לך מפה, נאנחל" אמר ארושרי בזעף. "נדבר בזמן אחר".
"מלכי, חשפתי קנוניה להתנקשות בחייך" הכריז נאנחל בלחישה
דרמטית.
"מרתק" השיב ארושרי בשיעמום. "כוונתך מלבד הקנוניה שלך
להתנקשות בחיי, אני משער?" הוסיף, בזוכרו את דבריו של ונארו.
"זו שמועה והפצת דיבה, מלכי!" הכריז נאנחל. "מעולם לא חלמתי
אפילו להזיק לשערה משערות ראשך המלכותי, הוד מלכותך! אני נשבע
על כך בכבודי!"
"אין לך כבוד" ציין ארושרי. "עד כמה שזכור לי, רק לאחרונה רצחת
את השלישים שלך כי חששת שהם צוברים כח רב מדי".
"אמצעי זהירות הכרחי" הודה נאנחל, בנעימה מתנצלת כמעט. "ושניים
מהם אכן זממו להדיח אותי. בכל אופן, כאן מדובר בקנוניה מחוכמת
בהרבה. אני בספק אם תצליח להתגבר על הקושרים בעזרת משמרך האישי
בלבד".
"ומי, בדיוק, מתכוון לרצוח אותי?" שאל ארושרי.
נאנחל סגר את הדלת. "אשתך האוהבת, כמובן. היא ולורד שאצר,
בתמיכה של כמה סוכנים של זורטון".
"מה הם מתכננים לעשות?" שאל ארושרי, בלהט לפתע. הנה ההזדמנות
שלו לנקום נקמה מוצדקת לחלוטין בריאר. הנה ההזדמנות שלו להרוג
אותה מבלי שהדבר יחשב לפשע.
"מחר בלילה, כידוע לך, יערך משתה גדול בארמון, לרגל יום השנה
לניצחונו של ארמדרון על ליגיונותיו של אוג'ויוס. תוכניתם היא
לשכר אותך..."
"לא בעיה גדולה" ציין ארושרי.
"אכן, מלכי" הסכים נאנחל. ארושרי נהנה לראות את המצביא נאבק
בכעסו על העובדה שקוטעים אותו באמצע דבריו. "כאמור, הם
מתכוננים לשכר אותך, לדאוג שתצא אל מחוץ לטירה, ואז לאפשר
לסוכנים של זורטון לרצוח אותך. איש לא יחשוד בריאר ושאצר, מפני
שאנחנו במצב מלחמה עם זורטון ואנשיו. פשוט, אבל אלגנטי למדי".
"ואתה טוען שהמשמר שלי לא יוכל לגבור על כמה ביריונים?"
"כידוע לך, הלורד שאצר הוא בין מפקדי המשמר. אם אנשיו יקבלו
הוראות לא להגן עליך, הם לא יעשו זאת".
"אז אני מניח שעלי לטפל בהם לפני שהם יעשו את הניסיון שלהם"
אמר ארושרי. "יש לך הוכחות כלשהן לקשר?"
"האם מילתי לא מספיקה לך?" שאל נאנחל בחיוך משועשע, והוסיף:
"הקושרים ביקשו את עזרתי, וסירבתי. אין לי מה להרוויח
מההתנקשות הזאת, שכן כבר עכשיו אני המשנה למלך, ויש לי הרבה מה
להפסיד אם תירצח ומאזן-הכוחות בארמון ישתנה. לצערי, הם לא היו
טיפשים מספיק כדי לתת לי הודעה בכתב, כך שאין לי הוכחות, לא.
אינך חייב להאמין לי. אם לא תעשה דבר, הם עשויים לא להצליח
הפעם, אבל בפעם הבאה הם כבר לא יפנו אליי לפני שינסו שוב".
ארושרי נעץ בנאנחל מבט ארוך. "מה יוצא לך מזה?" שאל.
"אני חי כדי לשרת" השיב נאנחל תוך קידה ראוותנית.
"לא הבנת אותי" אמר ארושרי. הוא הביט בו שוב, קובע את מבטו
בעיניו, מנסה לחדור מעבר למעטה העליצות אל שכבות הכאב והכעס
שודאי מסתתרות שם. "כוונתי היא, מה יוצא לך מכל התככים האלה?
בעבר, בשדה הקרב, חיית בידיעה הברורה שאתה עלול למות בכל רגע.
אבל היו לילות של רגיעה, היו זמנים שבהם האויב לא נראה באופק
ואתה ידעת שאתה בטוח. עכשיו אין לך אפילו את הביטחון הזה: אינך
מסוגל לאהוב בביטחון, אינך מסוגל לישון בלי לתהות אם ישספו את
גרונך בלילה, אין לך רגע אחד שבו אתה יכול לתת למוח ולתככים
להירגע. למה אתה עושה את זה לעצמך?"
נאנחל השיב לו מבט. עיניו החומות-בהירות התרככו לפתע, ונראה
שהוא חושב. "אני מבין שהשליח אתמול בלילה אכן היה ונארו, כפי
שחשדתי" אמר נאנחל. "אענה לך בכנות, מלכי: אינני יכול להיות
דבר אחר. אין בי את השלווה והעליבות הדרושות כדי לחיות חיים
פשוטים. חיי הצבא הם ברוטאליים וגסים מדי: עשרות ומאות תוכניות
ותוכניות חלופיות, וביריון אחד עם חרב גדולה הוא זה שמכריע
בסוף את הקרב. אינני פילוסוף כמו ונארו, וגם אינני אמן. אני
טוב במה שאני עושה, ואני נהנה מזה. אני אוהב את הכבוד הגדול
מצד אחד ואת החשאיות הגדולה מצד שני. אני אוהב את הידיעה
שפוחדים ממני. אני אוהב את הידיעה שאני משמעותי בחייהם של
אנשים רבים כל כך".
"משמעותי" הסכים ארושרי, "אך לא לטובה".
"חשוב על הפילוסוף, הדן במשמעות החיים. איש לא רוצה לשמוע
שחייו חסרי טעם. אדם שמצליח להוכיח שהקיום הוא חסר-תוחלת מזיק
לאנשים הרבה יותר משאני מסוגל להזיק. אך הוא לא יפסיק, הוא לא
יוותר על הכל ויפתח מפעל צדקה או יהפוך לליצן-חצר במטרה להביא
שמחה לאנשים".
"מפני שהוא משוכנע שהאמת איתו".
"לא נכון" אמר נאנחל. "הוא ממשיך בדרכו משום שכך הוא מרגיש
חשוב. הוא ממשיך משום שהדבר גורם לו, באופן אישי, הנאה,
ושהעולם יילך לעזאזל. אני כמו הפילוסוף, אלא שהתחום שאני עוסק
בו הוא נעלה פחות. ואם הפילוסוף הזה יעז לבוא ולהגיד לי שחיי
חסרי-משמעות - אני ארצח אותו. אם הוא מאמין בדבריו בלב שלם,
והחיים הם חסרי-משמעות בעיניו, הדבר ממילא לא אמור להפריע לו".

נאנחל קד פעם נוספת. "אבקש את רשותך לצאת" אמר. "חשוב על
דבריי, מלכי, ופעל על-פי שיקול דעתך". הוא יצא מהחדר, פניו
לארושרי.
שיקול דעתו? אילו שיקולים נותרו בדעתו? מה עליו לעשות? לפי מה
יחליט? יותר מדי אפשרויות, ואף אחת אינה נכונה. הוא חשב על
אצבעה של ריאר, מתופפת על המיטה לצידו. הוא חשב על גופה
בזרועותיו, פעמים כה רבות בעבר. אפילו בעימות ביניהם, היה איזה
חן מיוחד בתנועותיה. הדברים לא היו חייבים לקרות כך. הוא חשב
על לפידיו של ונארו, הלפידים שיכבו והפסלים שיתפוררו, ועל החרב
המתהפכת תמיד מעל ראשו של נאנחל, החרב שנותנת משמעות לחייו. מה
יעשה? מה הדרך שלו?
לפתע ידע. הוא זימן משרת לחדרו. "מסור הודעה לנאנחל" ציווה
ארושרי. "אמור לו שלא יעשה דבר. אמור לו שאטפל בדברים... בדרכי
שלי".



לא היה ספק שמישהו טרח רבות בהכנת המשתה. האולם הגדול של ארמון
מנדרגם הואר באלפי לפידים ומנורות שמן. לפידים שנקבעו על
המנורות בתקרה חגו והסתובבו, הופכים את האולם למטווה מרתק של
אור, צללים ואש. כל פנים עטו מסכה במגוון תעתועים וצורות. כל
החרבות הנוצצות, כל מחלצות האצילים היקרות, כל תכשיטיהן
הבורקים של הגבירות, היו לרקדנים במחול מטורף זה, בתימרון
המסוכן בין האש והלילה.
אבל כל אלה היו רק מתאבן, רק רקע, בעבור המוזיקה.
היא בקעה מכל עבר, פורצת בו-זמנית מתופים, כינורות, חלילים
ונבלים-גבוהים. הנגנים פעלו בהרמוניה מדהימה, כל הרצונות
הפרטיים והתשוקות החבויות מנותבים לשביל קולקטיבי של אמנות ושל
רגש. צליליהם הזכים של הנבל והחלילים הרטיטו את קירות האולם,
והעניקו רובד נוסף ומרתק לצללים ולאש הלפידים. רעם התופים בקע
חריצים עמוקים ברצפה, הרעיד אותה, נע דרך רגלי החוגגים. הריקוד
היה בלתי-נמנע, ורבים מן האצילים הצעירים יותר נטשו את
ארוחותיהם כמעט לא-אכולות על-מנת למהר אל רחבת הריקודים.
ארושרי ישב בכסאו. מצידו האחד ישבה ריאר, זועפת ונוקשה כהרגלה.
מצידו השני ישב נאנחל, עטוי גלימת קטיפה שחורה שהבליטה את פניו
ושיערו הבהירים. ארושרי הבחין שנאנחל נועץ בו מבטים קצרים
וחדים, אך הוא לא השיב בשום דרך למבטיו. המלך טרם גילה לנאנחל
- או למישהו אחר - את כוונותיו, והוא ידע שכך עדיף.
לארושרי היה מעט מאוד תיאבון. כאמצעי זהירות סביר, הוא מיעט גם
בשתייה, למרות שמבחר היינות היה מפתה בהחלט.
הרגעים נמתחו והלכו. ארושרי חדל להתרשם מיופיו של האירוע, והחל
לתהות מתי יסתיים הכל, מתי הלילה הזה יהיה מאחוריו. ריאר,
לצידו, נראתה לו כמעט יפה, ואם לא יפה, אז לפחות אצילית ונוגה,
כמו עלמות באגדות הילדים שאהב כל-כך פעם, אותן נסיכות
ובנות-לורדים שדרקונים חטפו אותן וזקוקות להצלה. בצביטה משונה,
הבין ארושרי שהוא הדרקון עכשיו. אך יותר משבז לעצמו, הוא בז
לנסיך. הוא מצא גם שהערכתו לונארו עולה, ושהוא כמעט מייחל
לראות את עיניו הכהות ובעלות ניצוץ-הפלדה של מלך בגריה מביטות
בו מכיסאו של נאנחל. הדברים החלו להפוך משונים מדי בעבורו. הוא
חש גל עצום של חוסר-אונים שוטף אותו, יחד עם צורך דחוף לזוז,
לנוע, לעשות. בדחף של רגע ובדחיפה שהפילה את כסאו, קם ארושרי
ופסע אל רחבת הריקודים.
כאן, בחלק מרוחק זה של האולם, היה האור עמום בהרבה. גוונים
עמוקים של אדום ריצדו על הקירות, מאירים אך למחצה את הרוקדים.
רק מעטים היו כאן, רובם אבירים ועלמות צעירות, שעוד ניתן להם
החופש להיסחף אחרי המוזיקה ואחרי ליבם. בראותם את המלך קרב,
עצרו כולם את הריקוד והשתחוו עמוקות. רק זוג רוקדים אחד נותר
שבוי בקסם האורות והצלילים: נער ונערה, לא יותר מבני חמש-עשרה
או שש-עשרה. המוזיקה הייתה איטית ויפה, וגופיהם היו צמודים זה
לזה כמגן משותף מפני העצב, עיניהם עצומות. פיה של הנערה היה
פעור למחצה בכמיהה לא-מוסברת. אחד האבירים המבוגרים יותר - איש
צעיר כבן עשרים וחמש - אחז בשניים והפריד אותם. "זה המלך!" ידע
ארושרי שהוא לוחש מאחורי ידו. הרוקדים נאבקו עוד לרגע בכורח
המציאות, ואז ניתקו זה מזו ושקעו לקידה. הרגע נשבר. בעיניהם
המושפלות ראה ארושרי את השאלה ההגיונית כל-כך: "אז מה? אז מה
אם הוא המלך? האם הוא אי-פעם חש את שאנו חשים כרגע? האם יש לנו
סיבה לכבדו?" ארושרי, כועס לפתע, הפנה אליהם את גבו ופנה ללכת.
מאחוריו, דימה לראות את הרוקדים שבים לעליצותם ולתשוקתם הקודמת
לחיים, אך הוא חש שהותיר אחריו איזה גרעין של רצינות וטראגדיה
שיעיב על שמחתם: הוא הותיר מאחוריו את ידיעת הסמכות והגבולות.
ארושרי שב למקומו.
המוזיקה הלכה ונעשתה קצבית יותר ככל שהערב נמשך. רבים יותר
ויותר הצטרפו לרוקדים. נאנחל הסתחרר באופן מרהיב, בכל דקה עם
בת-אצילים אחרת. מואיקר התיר לרגליו הנוקשות מעט חופש לנוע
כרצונן, על יבשה זרה ומרתקת זו של שמחת צללים. ריאר רקדה עם
אחד האבירים הצעירים, שניכר בו כי אין לו הערכה רבה לכבוד שנפל
בחלקו, אחר כך עם נאנחל, ולבסוף בזרועותיו של הלורד שאצר.
השניים נעו כגוף אחד, צמודים ומתואמים. ריאר נראתה חופשיה עד
כדי טירוף, ורקדה כאילו גופה מחשב להתפרק בכל רגע, שיכור
מעוצמת השחרור שניתן לו. ידה, לעומת זאת, נעה בעדינות וליטפה
את לחיו של שאצר, שיחקה בשיערו, אהבה אותו ברוך וברוגע שארושרי
לא האמין שיש בה.
ארושרי צעד לעברה, מדמה הליכת שיכור. היא פנתה אליו כשקרב
וחייכה, לבבית משהייתה מזה זמן רב. "בעלי" אמרה. "נדמה לי שאתה
זקוק לקצת אוויר צח". היא הושיטה לו את זרועה. "הנצא?"
"אולי עוד מעט" אמר ארושרי, בחקותו קול מעובה מיין, והתרחק.
הוא עלה על כס המלכות במדרגות הקדמיות והתיישב. משהו כבד נח על
חזהו, והוא הדחיק בקושי צריבה מטרידה בעיניו. נאנחל צדק, ידע.
ריאר רוצה במותו. היא ושאצר זוממים נגדו. הוא הביט בריאר
הרוקדת לאיטה. עדיין היה בה משהו שלכד את מבטו. איך הגענו לזה?
תהה. בצורה כלשהי, הדברים השתבשו באופן נורא. פניו של ונארו
צפו מולו, מביטים בו בקור בעוד פיו מטיח בו האשמות של אמת
צרופה ואיומה. הוא חשב על ערים שרופות, על בכי ילדים שמעולם לא
הגיע לאוזניו. האם כאן כשלונו? הוא נזכר בפניה של ריאר בערב
חתונתם, פנים שהביטו בו בבוז כבר אז. האם כאן החל הכל? הוא לא
ידע, הוא לא ידע עוד דבר. הכל התבלבל והתערבל והתקלקל והתאכל,
הכל נסחף ממנו, בכל מקום שיקולים חדשים, אמיתות חדשות... הוא
לא ידע כלום, הוא מעולם לא ידע...
הוא הביט בפניו החקוקות בסלע של ארמדרון, המצביא הגדול. הפנים
היו ריקים מהבעה, ורק העיניים צפו למרחקים, אף הן מאובנות. הוא
תהה האם עיניים אלה נותרו מאובנות גם כשנעץ את חרבו באוג'ויוס,
וסיים כך את חייו של אחד האנשים הדגולים ביותר אי-פעם. אלה
עיניי, חשב פתאום. עיניי הן שצופות כך בעולם. הוא מוקף בגידה,
מוקף שקרים, מוקף שנאה יוקדת, והוא אינו עושה דבר. הוא רוקד
בין טיפות של אש, ואינו נהנה כלל מן הריקוד, אך אין דבר בחייו
מלבדו. אין דבר בחייו מלבד דמויות רוקדות, מתערבלות, מסתחררות
לקצב המוזיקה שמנגנת תחתיו באולם, וקיר בלתי נראה מפריד בינו
ובין כל זה, בולם תמיד.
הוא קם שוב מכסאו, וצעדיו מהירים כשהם יורדים במדרגות הזהב
הנוצצות, וגלימתו הקלה מתנופפת אחריו בשובל אדום-שחור, והוא
יורד אל האולם, והנה לבסוף צעדיו אף הם חלק מן הריקוד המופלא
הזה שסובב אותו, והוא פוסע לעבר אביר ממשמרו, והנה החרב כבר
מושטת, והוא אוחז בה בידיו, וצעדיו מהירים עוד יותר, סוחפים
ונסחפים לפי תנועת אור וצליל, והנה ריאר מולו חגה בריקודה
המטורף, ופלדה פוגשת בעור חשוף בהבזק יפהפה של דם, וגופה שלמד
להעריך ולשנוא צונח על הרצפה הקרה, והחרב צונחת מידו לידה,
והוא רוכן לעבר גופה המפרפר פירפורי גסיסה ברכות מפתיעה, ולרגע
אחד הוא מסתער על המחסום החוצץ בין סבלו לסבלה, ולרגע אחד גוף
כמעט נוגע בגוף, ולרגע אחד הם כמעט נפש כואבת ומיוסרת אחת, ואז
בהבזק נוסף של כאב הוא חש בדמו קולח על גופו ועל גופה, ומבין
שהכאב הוא שלו הפעם, והוא כפרח קמל אל תוך כאבו האישי, ועלי
הכותרת שכמעט הצמיח נסגרים ונושרים, והוא נופל על גבו ועיניו
פקוחות.
המוזיקה לא פסקה לרגע. נאנחל הופיע לצדו לפתע. "נפצעת קשה, הוד
מעלתך" אמר בקול רך. "מוטב שלא תזוז". ארושרי צחק, וחש את הדם
זורם מהר יותר, את גופו מתאחד עם העולם, מקדים גם כאן את נשמתו
בכמה רגעים בודדים. "הוד מעלתך, עליך לדעת משהו" אמר נאנחל.
ארושרי הביט בו, ורגע לפני עצימת העין השלווה והאחרונה, הצטמצם
עולמו לדמות הרוכנת לצדו, לעיניים החומות החודרות לעיניו בחדות
ובעוז מרהיבים. המוזיקה באוזניו החלה לדעוך, והצלילים ששמע
הסתכמו אף הם בלחישת הקול הערב הזה על אוזנו, דובר את המילים
האחרונות שישמע.
"שיקרתי, הוד מעלתך".