כל יום שהייתי חוזר מבית הספר הייתי שומע רעש מהדירה ממול
וחושב: שוב צעקות מבית משפחת פלזבאום. כל היום, כל הלילה, צעק
מר פלזבאום על אשתו ועל בנו ורדה בהם. ולפעמים, כך אפשר היה
להבין מן הצעקות, אף היכה אותם. הנישואים הכושלים של הוריו של
מר פלזבאום השאירו בו צלקות עמוקות וזעם בלתי נשלט. יום אחד
אישתו קמה ועזבה, אבל לא היתה לה ההגינות לקחת איתה את הבן
שלה. פשוט ברחה לה עם איזה סוחר סמים ושכחה לגמרי מקיום בנה
הקטן, אם בכלל ידעה לפני כן שהוא קיים. מאז הוציא מר פלזבאום
את כל זעמו, שנוסף עליו מעזיבת אישתו, על בנו הפעוט שהיה, סך
הכל, בן שמונה שנים. כך נמשך המצב עד שבגיל עשר אזר הילד אומץ
והלשין על אביו במשטרה. השוטרים באו ועצרו את מר פלזבאום,
והילד נלקח לבית דודיו ברחוב הסמוך.
כשהיה בן שתים-עשרה ראיתי אותו ברחוב. לא פניתי אליו, רק צפיתי
במעשיו מרחוק. הוא הרים חתול אשפתות, אשר, כמוהו, גדל בצלו של
הפח, והתחיל ללטף אותו. לאט לאט, הליטופים נעשו יותר ויותר
אגרסיביים והחתול ניסה לברוח, אך לשווא. הוא התחיל להכות את
החתול, ואם לא הייתי מתערב - גם היה הורג אותו, אני בטוח. הוא
הסתכל עלי במבט מפוחד מעט וברח, וכמוהו החתול.

ככה זה, מאחורי כל רודן קטן ישנו רודן גדול, ומאחורי כל רודן
גדול יש רודן אפילו יותר גדול, ומאחורי כל רודן אפילו יותר
גדול ישנה אישה שכואב לה הראש ושבא לה רק להתכרבל הלילה.