בלון הליום צמוד לי למותניים
ואהבתי מוכנה בכל רגע לרחף אל השמיים
תוך מודעות לעובדה
שהריחוף מוביל אל הלא-נודע.
אותה מודעות גורמת לתקוע יתדות באדמה
אך מבלי לנסות להפוך אהבה לממוסדת וברורה,
למרות שאטרח על בנית יסודות חזקים -
תמיד אכמה שוב לצאת בריחופים אל מחוזות רחוקים.
הלא-נודע ישאר תמיד החלק המופלא
בו ארצה מציאות כחלום וחלום כמציאות ברורה ופשוטה
בלי שום ידיעה, בלי שום בטחון שיש משם חזרה
אל היתדות שתקעתי באדמה.
לכן, מחזק בינתיים יתדות ביתה של אהבה שרירה,
דוחה מעת לעת את ההמראה אל זו המופלאה
אך לא בשל הפחד מן הסכנה שבלא-נודע
אלא מן הפחד להפסיד את זו שעל הקרקע.
02/11/05 © |
