הפכתי לספוג.
הכל נכנס מצד אחד,
מתעכב מעט
ומיד מתחיל לטפטף מהצד השני.
והטיפה האחרונה מעלימה איתה את כל התחושות שספגתי, אם בכלל.
זה עובד כמו מכונה משומנת כבר כמה שבועות...
בצורה טכנית. מדוייקת.
ובאיזשהו מקום אני נורא אדישה לעניין
כי העולם יפה, והעולם נפלא
ואין שום סיכוי
שאפגע.

לאלאלא אני לא ממשיכה לשם,
לא נכנסת לאותה באר עמוקה.
הריח כבר מצלצל מוכר,
ואני הרי יודעת שאחיזתי מתערערת בכל רגע נתון.
אם רק היית באה אלי...
בהתחלה אפילו נוכחותך בלבד היתה מספיקה לי,
כי כשהזמן נעצר, אין אפשרות להתקדם לכיוון התחתית.
רק היישירי מבטך אלי, אני כאן! ממש פה...
ואם תרצי,
רק אם תרצי,
הושיטי ידך, חלקה ורטובה יותר מסף הבאר.
את הסיכוי היחיד שלי
להיוושע.







אני לא בטוחה אם ברעש גדול
או בשקט שאין דומה לו,
אבל אני שומעת אותך
מתקרבת.

את כבר כאן.