40 % אלכוהול כבר זורמים לי בדם המהול בשברים מליבי.
וכמו באבולוציה, השברים מובלים אל הדם מן הלב וחוזר חלילה.
כי הלב זו משאבה. של כאבים, של תום בלתי נלאה, של איבוד
פרופורציות.
ואני לא כזאת. אני אדם חזק. תמיד אמרו לי. מי אתה שתפיל אותי?

אתה חודר לי ללב, לנשמה, שמתפוררת גם ככה. אידיוט.

מרגישה כמו מרוסקת, מדממת על אספלט רותח ברחוב נטוש,
כמו נווד מתהלכת אחריך, שיכורה מהריח שלך, מהקול המוכר.
כאילו סדקת שפתיי בנשיקותיך, איך השארת כל כך הרבה רגשות
אחריך...?

נשבעת שהייתי רוצה להקפיא את הרגע,
אתה במעיל עור שחור, אני לבושה באדום, מתוקה מתמיד.
התחנה המרכזית בת"א. תמונה של אושר מזוקק.
רק אני ואתה.
ואני אפילו לא ידעתי מה מחכה לי.

טיפש.
בא לי להקיא אותך, תצא, תצא, תצא !!!
היד כבר רועדת, אני כמעט מועדת, מר לי ואני לא מצליחה לנשום.

"את בסדר?" אתה שואל.
"לא אני לא. ממש לא. הכל פה שחור בלעדיך." אני עונה.
"את תתגברי, ילדונת"
מי אתה שתקרא לי ילדונת?!