אני יושב פה. בחדר שלי, החדר שלא השתנה מאז נכנסתי אליו בכיתה
ה' והנה אני כותב על שולחנו כבר שבע שנות התבגרות.

אני יושב פה. רגל על רגל ונאנח, שואל שאלות שאין להן תשובות
כגון למה? איך? ומתי? אבל שהכי מטריד אותי... ושבעצם תמיד
יטריד אותי זה דווקא שאלות ה"אם? אז..."

חוקי ציר הזמן שכבר ברורים מאליו כמעט לכל אדם מתבגר או מבוגר
רק ממלאים אותנו יותר בסקרנות. סקרנות על מה שהיה יכול
לקרות...
כמו שכבר כתבתי באחת מה"יצירות" שלי תמיד כעסתי בלב על אבא
שהעביר את המשפחה שלי מתל-אביב, עוד מלפני שנולדתי.
עכשיו כשאני מסתכל על זה אני יודע ואפילו צמרמורת עוברת בי על
האדם השונה לחלוטין שהייתי יוצא, לטוב ולרע.

עכשיו ברגע זה ולא אחר, ללא שינויים בציר הזמן ובחירה בחיים
אחרים אני מתחיל בחדר הזה שלא השתנה מאז ילדותי. אני מתחיל
לכתוב... לנסות ושוב לכתוב על פיסות נייר משמעות כלשהי. לאחר
כמעט שנה ללא כתיבה אך מלא גילוי עצמי יצא הקטע הזה... לטוב
ולרע ללא שינויים על ציר הזמן אך כן בבחירה בחיים אחרים כי
השאיפה לטוב כבר הלכה ונגמרה ועכשיו צריך להפסיק לבכות ולהתחיל
לעבוד, לעבוד למען חיים טובים יותר...

זהו נגמרה עונת החרישה... ועכשיו יגיעו רק תפוזים.