יצאתי מהפג'ו הישנה שלי לכיוון האולם, כשנכנסתי ראיתי את כולם
יושבים מחכים לי, זה העלה חיוך ענק על פניי "בוקר טוב" אמרתי
בעודי מתקרבת למרכז בכדי שכולם יראו וישמעו אותי.
"את הטפסים העיבור לכם, האם יש מישהו שלא קיבל?"
לא ענו, כנראה שכולם קיבלו וזה סימן חיובי.
"אני מקווה שעברתם עליהם כפי שביקשתי, עוד מעט אנחנו נתחיל
בחזרות"
לא היה אדם המאושר ממני מרגעים אלו.
כשאני הייתי בחטיבה הייתה לנו מישהי כמוני, היא הייתה אישה
מקסימה!
למרות שהיא היא נראתה זוועה..עם מימדים ענקיים, שיער שלא התאים
לה לפנים, הלקים שהייתה מורחת לא התאימו לבגדים, והאיפור לא
התאים לפניה ולחיצוניות שלה.
כשהייתה בחטיבה היו לי חברות שאמהות שלהן עסקו בטיפולי יופי
למיניהם, זה משך אותי.
למדתי מאמא של השכנה שלי איך לאפר נכון, ואיך להתאים סגנונות
לאילו תווי פנים וכו'.
כשהגעתי לתיכון, עבדתי באולם ארועים כאשר בעלת הארוע פתחה איתי
בשיחה הסתבר שהיא תכנאית ציפורניים (בניית ציפורניים, קישוטים,
פדיקור ומניקור), ולאחר שהתחברנו יום אחד היא החליטה ללמד אותי
בחינם את כל התהליך.
והתעניינתי באופנה בצורה מטורפת, וגם זה יצא מזלי שלמדתי דרך
בחורה שלמדה בבית הספר לאופנה ולתפירה שעשתה את הניסויים שלה
עליי.
בסיום התיכון היו בידיי את כל הכלים לפתיחת מכון יופי, בלי
לשלם גרוש על תעודה כלשהי, וכשיש תור מאחורי של לקוחות שרוצות
שאני אטפל בהן.
לא רציתי בזה, אבל לאנשים המקורבים הסכמתי פעמיים בשבוע, שישי
ושבת, להקדיש זמן ולתת להם טיפול איזה שבחרו, בין אם נתינת
טיפים לאיפור ולבוש לבין אם זה משהו ביופי הציפורן.
עשיתי מזה המון כסף יחסית לבחורה בת 18, ויכולתי לעשות עוד
יותר אם הייתי עובדת משרה מלאה כל השבוע.
אבל לא הרגשתי שזה מספק אותי, לא הרגשתי שזה מושך אותי מספיק
בכדי לעסוק בזה מעבר לתחביב קטן.
רציתי שיראו את הרעיונות שלי, שהם יבואו לידי ביטוי ויפורסמו.
היו זמנים שחשבתי שבשביל זה צריך להיות אמן, צייר או פסל, אבל
מבחינתי זה תעסוקה לא רצינית מספיק. אומנם היא מהנה אבל לא
ראיתי בזה עסק רציני.
הלכתי לכיוון הפרסום והשיווק.
אם זה לא היה מזל משמיים אז אני לא יודעת מה זה היה, אבל קיבלו
אותי לפרויקטים כל כך טובים שלא האמנתי שזה קורה לי!
יצא לי לעבוד עם 2 חברות שעוסקות בקידום מכירות ושיווק, ויצא
לי לעבוד עם בנק ועסק קטן שמרוויח המון שמשווק מוצרי איכות
חיים ומוצרי טכנולוגיה חדשים.
בכל אחת מהעבודות האלה קבלתי מחמאות על העבודה הטובה שלי, אף
אחד לא העלה בדעתו שאני כה צעירה ועם זאת כה מצליחה מבלי
ללמוד. הם טענו ש"יש לך את זה", ואני? לא היה איכפת לי יש או
אין, העיקר שאני עובדת בנתיים.
כל הזמן שאני נמצאת בבית אני שומעת מוזיקה. זה מעורר, זה משמח
וזה פשוט כיף לשיר! והמון פעמים הייתי נעמדת ורוקדת. סתם בשביל
הכיף.
לאחר שנה החלטתי, גם בשביל להרזות וגם בשביל לרקוד נורמאלי ולא
כמו שאני עושה עם עצמי, להירשם לריקודים.
תחילה נרשמתי לריקודים סלוניים. ומהר מאוד גיליתי שזה קל מידי
ובשלב מסוים משעמם מידי. חוץ מזה שתמיד צריכים להיות תלוים בבן
זוג, כי אם הוא לא טוב את יוצאת לא טובה ולא משנה עד כמה את
יודעת את הריקוד הספציפי הזה בעל פה.
עברתי מהסלוניים לג'אז וקלאסי.
זה היה כיף לא נורמאלי! בקלאסי יותר השרירים של הרגליים
מתאמצות ובג'אז פשוט אנרגיה שנשרפת ונשרפת תוך כדי הנאה.
קידמו אותי לקבוצה שמופיעה ברחבי הארץ ובעולם.
להופיע בעולם לא אהבתי את הרעיון לכן הודעתי מראש שרק הופעות
בארץ.
בהופעה הראשונה שלי הלב דפק כ"כ מהר, הרגשתי את הידיים מזיעות
והיה לי חם נורא בתלבושת המצחיקה הזאת.
שלא נדבר על החום שהיה כשעלינו להופיע, עם כל האורות שהיו
מופנים אליה. לא חשבו לשים לנו איזה מאוורר חבוי שלפחות תהיה
נחמה קטנה? עם כל ההשקעה הכספית בתפאורה המיותרת ההיא
והתלבושות המצחיקות האלה שלא נוח לזוז איתן, לא יכולו להשקיע
ב2 מאווררים שעולים אולי 150 שקל? לשים אותם כל אחד בצד אחר
כדי שיהיה טיפטיפה אוויר על הבמה. זה לא כל כך קשה.
כשסיימנו את המופע, ההסעה החזירה אותנו לבתים, ובשעור שאחרי זה
עופרה, מנהלת הסטודיו לריקוד שאלה איך היה המופעף והצטערה שלא
יכלה לבוא.
אף אחת לא אמרה משהו לא טוב, כולן אמרו שנהנו.
אני בטוחה שנהנו.. כל אחת הזיעה כמו פרה, כל האיפור נמרח,
והשפגאטים לא יצאו חלקים בגלל התלבושת! אז איפה בדיוק ההנאה?
ישבתי בהיתי בתמונות שהיו תלויות מסביב לחדר.
"מיקי, מה את חושבת? זה היה המופע הראשון שלך לא? ספרי לנו אם
היו לדעתך דברים שצריך לתקן".
שתקתי בהתחלה, אחרי הכל זה לא נעים להפיל על עופרה המסכנה כל
כך הרבה חסרונות לגבי המופע שלה ועוד כשאני הכי חדשה בקבוצה.
כשהיא שאלה אותי בשנית, אני אמרתי לה שהיה חום איימים על הבמה,
שהתלבושות לא נוחות ומגרדות ועוצרות זרימה מלאה של התנועה,
שהמאפרת בכלל לא איפרה וזה היה בזבוז כסף, והבחורה שעשתה את
השיער סך הכל אספה לכולם ושמה ג'ל, זה כל אחת יכולה.
"אבל בגדול עופרה, היה די כיף.."
עופרה לא ענתה לי. למעשה עופרה פשוט שתקה. אולי היא הייתה בהלם
אולי היא נעלבה כי הכל חסרונות.
"חבל שבאמת לא באתי איתכן" אמרה עופרה ויצאה מהחדר.
השיעור נגמר.
ההופעה הבאה הייתה בחו"ל, וכפי שאמרתי בהתחלה, הייתי נגד, ולא
באתי. עופרה התחננה, ואני אל הבנתי למה אבל עדיין לא הסכמתי
לבוא.
שאני אפספס עבודה, ולא אראה את הבן זוג שלי ואת האנשים שאני
אוהבת בגלל הופעה בחו"ל? שעוד הפעם יהיה כה חום אימים?
אני אחכה שתהיה כזאת בארץ.
כשהן חזרו מההופעה עופרה התקשרה אליי.
"היי מיקו'ש, מה שלומך מתוקה? זו עופרה" אמרה בקול מאושר
"ה..היי עופרה, הכל מצוין, מה איתך?" לא הבנתי למה עופרה
מתקשרת אליי, עוד אחרי שחזרה מחו"ל במקום לשבת עם המשפחה
ולנוח.
היא תיראה אותי בשיעור שלנו בעוד יומיים!
"תקשיבי מיקי, את תוכלי לפגוש אותי היום או מחר? אני רוצה לדבר
איתך על נושא מסוים"
"קרה משהו?" ניסיתי להוציא מידע דרך הטלפון
אני גם לא אוהבת שמחזיקים אותי סקרנית!
"לא מה פתאום! הכל בסדר גמור. אני רוצה להראות לך משהו, זה לא
קשור לסטודיו כ"כ זה ביני לבינך" אמרה עופרה ושוב נשמעה
מאושרת
"אוקי.. אפשר להיפגש בבית קפה באלנבי"
"תל אביב עמוסה. אבל בסדר בואי באלנבי. לאסוף אותך?"
אני עומדת עם הפלפון ביד והייתי בשוק. עופרה רוצה להיפגש איתי
בעניין ביני לבינה? היא רוצה לאסוף אותי? מה קורה פה?!
"אני יכולה להגיע לשם, אין לי בעיה" עניתי לה
"אוקיי מיקי אז היום ב9 בקפה הילל?"
"אין בעיה"
"מעולה מיקי, ביי בנתיים" ושוב הקול המאושר הזה שהתחיל להפחיד
אותי
"ביי עופרה" ניתקתי ונשארתי המומה.
ניסיתי להבין מה כבר יכול להיות ביני לבינה ולא קשור
לסטודיו..
אולי בכל זאת היא נעלבה, או שאולי היא רוצה לספר לי שההופעה
הייתה מוצלחת? אבל עדיין, היא יכולה לספר לי את זה בשיעור שלנו
עוד יומיים והיא עדיין התקשרה אליי ובקשה שניפגש.
טוב הכי גרוע אני עפה מהסטודיו, לא שהוא כל כך קרוב לי ללב,
אבל חבל אני די נהנתי שם.
נכנסתי למונית שרות, וראיתי שאני מקדימה, יצאתי ב8 וחצי.
"פקוק עכשיו?" שאלתי את הנהג
והוא עשה לי סימן של: ככה-ככה. מצב רגיל בת"א. מי כמוני מכירה
את ת"א, אני הרי גרה שם 21 שנים.
ירדתי מהמונית שרות במרחק הליכה של כמה צעדים מהקפה, הצצתי
בשעון וראיתי שעשרה ל9.
חשבתי לעצמי שאני אזמין קפה ועוגה ואחכה לעופרה.
כשנכנסתי נדהמתי לראות את עופרה כבר יושבת שם. לבד.
בצד השולחן ראיתי שהיא כבר שתתה קפה ואכלה עוגה.
אולי היא לא לבד?
נגשתי אליה "היי עופרה" וחייכתי
"היי מיקיל'ה! היא קמה וחיבקה אותי" והתיישבה
"כמה זמן את פה?" שאלתי והצבעתי לכיוון הצלחת וכוס הקפה.
"אה זה.. ישבתי מתרגשת בבית ולא יכולתי יותר, אני פה מ8 וחצי
בערך" חייכה כאילו התביישה מעצם העובדה שבאה מוקדם יותר כי בטח
שיעמם לה בבית
קראתי למלצר והזמנתי קפוצ'ינו ועוגת גבינה עם כדור גלידת ריבת
חלב ושוקולד מעל.
"יש לך טעם טוב גם באוכל אני רואה" אמרה עופרה איך שהמלצר
התרחק.
נתתי לה מבט של "לא מבינה מה הולך פה" חייכיתי חיוך מאולץ
ומלמלתי "תודה"
"אני לא יחזיק אותך בסקרנות יותר מידי" היא פתחה סוף סוף את
הפה לספר לי "זוכרת את ההופעה הראשונה שלך? ואת הבואי נקרא לזה
חוויות שהיו לך ממנה?"
"כן, זה העליב אותך?" שאלתי אותה בנסיון להגיע לעיקר
"לא חמודה, זה טוב שעשית כך, זה מלמד אותי להופעה הבאה שלנו"
המלצר הביא את ההזמנה שלי ועופרה רצתה להזמין שתיה קרה
בעודה מזמינה לא התאפקתי והתפרצתי  "איך זה קשור אליי?"
"שניה מתוקה" סיימה עם המלצר ואיך שהוא התרחק היא הוציאה 2
קלטות
"תראי.. יש משהו שאני לא רוצה להגיד לך עכשיו, אבל תאמיני לי
אם תסיימי למחר אז מחר תשמעי את זה וזו מחמאה. יש לך כשרון שאת
לא מודעת אליו אפילו" חייכה ודחפה את הקלטות לכיוון שלי
"איזה כשרון? על מה את מדברת? מה זה הקלטות האלה?" שאלתי אותי
והפעם לא יכולתי להתאפק וזה היה מלווה במבט די עצבני
המלצר הביא לעופרה את הלימונדה "תודה" היא אמרה לו ופנתה שוב
אליי "תקשיבי מיקי, קלטת אחת זו ההופעה ההיא שהיית בה, תרשמי
על דף את הביקורת שאמרת לי,אל תתביישי, גם אם זה אומר שאחד
הריקודים חרא! והקלטת השניה זה קלטת מההופעה שלנו הזאת עכשיו
בחו"ל. גם פה תקחי דף ותרשמי כל מה שאת חושבת, אוקיי?" היא
החזיקה לי את היד בעדינות כמו אמא שמנסה להרגיעה את הבן שלה
"אבל זה קלטת, לא רואים טוב"
"זו איכות די טובה, יש גם צילומים מאחורי הקלעים, יש הכל, רק
תראי"
הייתה דממה
"בבקשה" עופרה אמרה לי בשקט עם מבט עצוב
צחקקתי ובחיוך אמרתי לה "אני אראה אם יהיה לי זמן היום. אני
צריכה ללכת"
איך שחזרתי הביתה צפיתי בקלטות.
צפיתי בראשונה קודם, אותה אחת שהופעתי שם, ונוסף למה שאמרתי
לעופרה בסטודיו היו לי עוד דברים להגיד. כמובן שגם מחמאות.
על הקלטת השניה רשמתי גם חסרונות ובסוף יתרונות.
הבטתי ב2 הדפים, והיה לי דחף לרשום לגבי החסרונות איך אפשר היה
לתקן אותם, ולפני כן הבטתי בשעה. "ואו, 12 ורבע, רק עוד דף אחד
ולישון" אמרתי לעצמי והתחלתי לרשום את דף "התיקונים".
באתי לעבודה בבוקר, התיישבתי בשולחן שלי והרמתי טלפון לעופרה.
"בוקר טוב עופרה" אמרתי לה איך ששמעתי את הקול העייף שלה
"או! היי מיקי" נראה שהתעוררה איך ששמעה שזו אני
"סיימתי את הביקורות, מתי ניפגש? אני סקרנית"
"מתי שתרצי, יש לי יום חופש היום" אמרה עופרה
"אוקיי אחרי העבודה אני אתקשר אליי ונקבע בקרבת המקום"
"בסדר מיקו'ש, יום טוב, ביי" וצחקקה תוך כדי
"יום טוב, ביי" ושוב ניסיתי להבין לאן כל זה מוביל
מה כשרון? אולי בגלל שאני חריפה בביקורות אז היא חושבת שאני
יעבוד בזה? החלטתי לרדת מהעניין בכדי שאוכל להתרכז בעבודה.
כשנפגשתי עם עופרה בערב, הצגתי בפניה את הדפים.
היא חייכה חיוך מאוזן לאוזן והביאה לי עיתון מוזר כזה.
"זה עיתון ספורט מיוחד, כל המורים למחול וספורט עושים עליו
מנוי, תפתחי עמוד 14"
פתחתי וקראתי על ההופעה, ביקורות דומות ביותר למה שכשתבתי.
היא הראתה לי עוד דף, של הצעות לשפר, ונזכרתי שרוב החסרונות
שהיו בהופעה הראשונה לא היו בשניה.
"מי עשתה את הדף הזה?" שאלתה את עופרה
"חברה טובה שלי, אני רוצה תפגשו" היא הביאה לי את הטלפון שלה
"קוראים לה ליטל, היא יודעת מי את ויודעת שאת אמורה להתקשר
אליה"
זה היה אולי ההלם הכי גדול שלי, אי פעם!
מה לי ולליטל הזאת? מי זו בכלל?
התקשרתי לליטל והיא בקשה ממני להגיע למקום מסוים, ביום ראשון
בשעה 2 אחר הצהריים.
אמרתי לה שאני עובדת, היא אמרה לי לא לדאוג זה לא להרבה זמן
את האמת?
השארתי פתק באחד התיקים הקטנים שלי שבארון איפה אני ומספרי
טלפון. פחדתי וזה היה לי מאוד מוזר.
הגעתי למקום. להפתעתי הרבה גיליתי שזו הצגה.
היא הוציאה אותי מעבודה בשביל הצגה? נו באמת..
היא שלפה פנקס ועט. "קחי תרשמי"
לא היה לי הרבה ברירות, פעם אחרונה שאני משתפת פעולה!
רשמתי, וראיתי שגם היא רושמת..
רשמנו דברים דומים, ובלא ידיעה למה עשינו את זה אני חייכתי.
"באמת יש לך את זה" אמרה ליטל וחייכה
"יש לי מה?" לא הבנתי מה מדובר
"יש לך את הטאלנט"
"טאלנט למה?" הייתי על סף התפוצצות! מה זה הסודיות הזאת?
"את תצליחי בגדול, אם רק תאמיני בעצמך, ותעשי את מה שניראה לך
לנכון" אמרה וסימנה לי לבוא
היא המליצה לי על בית ספר למשחק.
לא הסכמתי והיא אמרה לי שהיא מוכנה לשלם ואני אחזיר לה אחרי
העבודה הראשונה שלי.
הלימודים לא יקרים, זה פשוט היה ניראה לי בזבוז זמן.
בלימודים המורה החליט להעביר אותי לבמאים.
והיום, אחרי הלימודים האלה, ואחרי שעופרה וליטל הפכו לחברות
טובות שלי שלא עובר יום בלי שנדבר, אני עומדת מול שכבה שלמה,
ומעלה להם את הצגת סיום החטיבה. העבודה הראשונה שלי הייתה
מוצלחת, אני מקווה שזו גם.
"שנתחיל?" שאלתי את תלמידי השכבה בעודי מחייכת ורואה אותם
ניצבים במקומותיהם.