את מתקרבת קלות למראה, שאת מתיימרת לנפץ לרסיסים באגרוף עוד
מגיל שתים-עשרה, ותוהה מה השתנה לך בעיניים. פסים של חום
בורגני-מדוכא וכתום מחייך-מוזר נאבקים זה עם זה על במת ניצוץ
הנעורים שבך, וכשאת רואה את זה מבפנים מטפסות לך הדמעות. שוב.
לפעמים את סתם מושכת כמה נקודות שחורות מתחת לעיניים שמתחברות
לפסי חוסר שינה, ואולי עודף קפאין. בוחנת האם הכתום המוזר יזכה
הבוקר או שמא החום הבורגני יביס בפעם המאה.
לפעמים מרוב מאבקים את מתחילה לבכות, כי כואבת לך המלחמה
הנצחית הזאת. את רק רוצה שתמימות נעורים תחתים עקבותיה בלבך,
ותצעדי אחר עקבות השמש. בעיניים כתומות וססגוניות. קשת השלום
תחבר בין ענני כבשה לבנים ובין דשא ירוק, עליו רק אתמול איזה
צבעוני אחד צמח והתפאר ביופיו.
ולפעמים, לפעמים את לא בוכה בכלל. זה לא שלא כואב לך בכל פעם
שהחום הבורגני משריש חרבו לתוך הכתום המחייך. כואב לך הדימום
הפנימי הזה. אך את עוצמת עיניים, מול סרט האימה הזה. אולי מנסה
להדחיק סערת רגשות שמתמידה בכל פעם לכאוב עוד יותר, ומנסה
להראות לה שאת מביסה אותה בקלות. אבל את לא באמת מצליחה.
ואחר כך בעולם המושלם והרגשני שלך יורד המון גשם, שמנקה את
האבק מדפנות הלב שלך. נדמה שזה מדגדג אותך, את רק תוהה למה
תמיד כולם מנסים לדגדג אותך עם סכינים בשביל לגרום לך לצחוק.
אז יורד גשם, מבול של ממש. אבל את שונאת מטריות, תמיד הולכת עם
כמה שכבות סוודרים עבים, שמרגישים כאילו מחבקים אותך חיבוק
נצחי. אז את נרטבת עד לשד עצמותייך. בסופו של דבר את מתמוטטת
על רצפת הסמטה ושפתייך הופכות סגולות מקור. את מסתגרת סביב
עצמך ומבקשת עמוק בפנים שלא יעברו אנשים לידך, כי בא לך קצת
לבד.
בדיוק ברגע זה עולה שוב הקשת שמאירה את עינייך בכתום המוזר
ההוא של קודם, ואת מצליחה להביס את כולם. או לפחות כך את
חושבת.
את קמה מרצפת הרחוב לאות נצחון הרגשות שלך ומתהלכת אל ביתך.
את נכנסת פנימה בתמימות האופוריה וממשיכה לצעוד בערפול חושים
שרק הולך ומתגבר.
את נעמדת מול המראה, הכל נראה שונה פתאום. העיניים שלך מתאדמות
תוך דקות ספורות, וכל אודם לחייך נעלם ומחוויר. שיערותייך
נפרמות מראשך בזעקה חסרת קול, ודמעות אובדן מתחילות לקפוץ אל
התום היישר מעינייך.
את קופצת אצבעותייך לפרח אלים של מצוקה, ושולחת אותו אל המראה
שמולך. הכל מתנפץ לך וזה רק מאדיר את האדישות שבעינייך.
את מחייכת למחשבה שתוכלי להיעלם סוף-סוף. את מורידה ראשך לאדמה
בעצימת עיניים, ופוקחת אותן בחוסר וודאות של רגע קטן. כל
הרסיסים התמקמו שם מתחתייך, משקפים את הכיעור שבך.
ובאותו רגע מתחילות לצנוח שוב דמעות מעינייך וממלאות אותך בכאב
וייסורים, בידיעה שלעולם לא תצליחי לברוח מעצמך. |