היא מעיפה אותך לשמיים, אין לאן לברוח עכשיו. זה רק תלוי בה
לאן תגיע, לאיזה מקום חדש תוביל אותך.
אולי תדכא אותה מדי והיא תמקם אותך באיזה נחל שהעלה יותר מדי
לכלוך ועובש והוא נותר כביצה חסרת תכלית ושם.
אולי תשעמם אותך והיא תעיף אותך לעיר הומת בורגנים חסרי משמעות
ותשיל מקליפתך דמעות דכאון של בדידות.
אולי תרצה לטייל עמך ותושיב אותך על מכונית שמטיילת בארץ, תראה
לך נופים ועשות מקומות חדשים שלעולם לא חשבת שתיגע בהם.
אולי היא תימאס על עצמה, תבקש לברוח עמך למרחקים ושתקשיב לשדים
שצועקים במחשבותיה. היא תיקח אותך לגשר גבוה שנישא מעל לכל
העולם. תצרח ותפרוץ את משבריה, ואז תברח ממך.
אולי תחליט שבא לה לחלום קצת. תיקח את ידך בידה ותעוף ביחד
איתה מעל אדמה קסומה שזורה במאות עצים. פיות יברכו את פניך
ושדונים שובבים ישחקו איתך במחבואים.
אולי תחליט שנמאס לה ותפיל אותך לבור עמוק שלא נגמר. וכך תשאיר
אותך שם, עד שתתפורר ותתפרק לחלקים.
אולי בכלל כמעט ולא תזיז אותך, רק למטר או שניים, כי יימאס לה
טיפה ממך. אבל בכל זאת תרצה אותך קרוב.
לעולם לא תדע מה מצפה לך. כי כזו היא, בלתי עקבית.
וכשאתה רק עלה קטנטן שמחפש את עצמו בעזרת כנפי הרוח, לעולמי עד
תישאר כבובת חוטים. הרוח ורגשותיה ירימו אותך מעלה ומטה ויעיפו
אותך הלאה להרפתקאה הבאה.
ואתה, אתה תישאר תמיד הסמרטוט שנסחב אחריה. |