אף אחד לא יודע שלאיתן יש חברה. גם איתן לא באמת יודע.

לאיתן יש קופסת סיגריות, ומצית.
אם תשב איתו באיזה אחר-צהריים בפארק העירוני על הנדנדה, אולי
הוא יספר לך שיש לו מפקד, וכל מיני בעיות איתו לפעמים. אם
תשארו שם מספיק זמן, בטח גם תשמע איזה צלצול שיסגיר את העובדה
שיש לו גם פלאפון, וכמה חברים. אבל לא משנה כמה זמן תבלה איתו,
אף פעם לא תדע. אף אחד בעצם לא יודע שלאיתן יש חברה.
החברה של איתן לא מסתובבת איתו בפארק העירוני ומעשנת איתו
סיגריות, או משחקת לו בשיער על הדשא.
החברה של איתן לא מעשנת. אסור לעשן שם, במקום המיוחד שלה.
פעם, הוא עוד היה בא לבקר אותה שם, בחדר המרופד. הוא היה יושב
לידה עד שהיתה נרדמת. מלטף אותה בעדינות. היא רצתה ללטף בחזרה,
אבל הידיים שלה היו קשורות בכותונת הלבנה.
הוא היה אומר שהיא נראית כמו מלאך לבן. ושאסור למלאכים להסתובב
ככה סתם חפשי, כי פה בחוץ הולכים על אספלט ולא על עננים, והיא
עלולה להפצע. הוא הציע לשאת אותה בזרועותיו, אבל היא פחדה שהיא
שמנה מדי...
אז פעם, כשהוא לא הסתכל, היא ניסתה ללכת לטיול בלילה. כשהוא
מצא אותה פצועה, הוא החזיר אותה לחדר המרופד ונשאר איתה שם
שבוע שלם, אבל בסוף היא גירשה אותו. היא אמרה משהו על זה שהוא
מעכב את התהליכים שהיא צריכה לעבור, או אולי מזרז אותם יותר
מדי. בכל מקרה, שיילך כבר.

היום איתן חייל. אין לו שבוע חפשי ככה סתם. וגם אם יש לו, הוא
לא מגיע לשם יותר.
ואף אחד לא יודע שלאיתן יש חברה. גם איתן לא ממש יודע.
החברה של איתן עוברת תהליכים. הרופאים אומרים שהיא מתקדמת לאט
אבל בטוח. ושאולי, יום אחד היא תהווה סכנה רק לעצמה, ולא
לסביבה. ואז אולי ישחררו אותה. אולי אפילו עד גיל 23.
והיא תלך יחפה לפארק העירוני, בידיים חפשיות ובשמלה אביבית. אף
אחד לא יזהה אותה. והיא תפגוש שם את איתן, ותבקש ממנו אש.
ותשאל אם מתחשק לו לצאת איתה בערב לשתות משהו. הוא יביט הצידה
בעצב ויגיד בלחש "מצטער, יש לי חברה."