[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מי אני
/
כרוניקה של אהבה כוזבת

וזה כאב כל כך. זה כאב כשהיית נכנס לתוכי. זה כאב כשברחת כל
פעם שהייתי צריכה להרגיש אותך קצת. זה הכי כאב כשהתפתלתי מכאב
ומבכי אצלך בבית, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אחרי שאמרתי לך
שאני צריכה כבר לדעת אם אתה אוהב אותי או לא, שעבר כבר יותר
מדי זמן. ואמרת שכנראה אתה לא מרגיש אותו דבר. וזה נשמע כמו
קלישאה אבל באמת שיכולתי לשמוע קול של ריסוק מבית החזה שלי
וידעתי שהלב שלי נשבר. ואתה פשוט ישבת שם בפינה עם העיניים
הריקות והקרות שלך.

רגעים גדולים אפשר לזהות רק במבט לאחור. הם יכולים להיות מבט,
חיוך, מחשבה, משק כנפיים של זבוב על האף. כל אלו יכולים להיות
התחלות של רגעים שאולי ישנו את ההסטוריה, ואולי רק מהלך חיים
של אדם אחד או שניים. במקרה שלנו זה היה פשוט ספסל. ספסל ריק
בפינת עישון, בשעת ערב של חודש אוקטובר. שלושה אנשים ישבו על
הספסל: שני, יוני ורומי. הזמן היה סוף הנעורים והאויר, האויר
היה מתוח.
אבל, הסוף. אף פעם אי אפשר לדעת, באמת, היכן נמצא הסוף.

אני יושבת בפינת העישון עם רומי, חברה שלי, ויוני הקצין שלה.
אנחנו מדברים וצוחקים אבל אז גילי צריכה לחזור. אני שוקלת
בזריזות אם להתקפל או להשאר לשבת איתו, ובסוף מחליטה להשאר.
וזה אפילו די נחמד. השיחה מתגלגלת לדיבורים על אלכוהול.
אני בגמילה. לפני כמה זמן הייתי במסיבה ממש גרועה והשתיה היתה
חפשית. השעמום לא הותיר לי ברירה, כנראה ששתיתי יותר מדי. איזה
בחור שם לא הפסיק להציק לי כל הערב. אחרי מספיק שוטים של ייגר,
נעלמנו בין המכוניות שבחניון. בסוף לא עשינו יותר מדי, אבל זה
לא מה שהוא סיפר לכל הבנים מהגרעין שלו.
אז אמרתי ליוני שלפני כמה זמן שתיתי יותר מדי ושמישהו הפיץ עלי
שמועה די מכוערת.
הוא אמר שהוא לא אוהב להיות עם בחורות כשהן שתויות, שזה ממש
מגעיל אותו. ושאל בנימה מבודחת אם אני רוצה שהוא ישבור לבחור
ההוא את הפנים, וחייך.
אני אוהבת אותך, עניתי לו באותה נימה, וחייכתי.

בחיים לא חשבתי שאני אוכל לאהוב אבל אז פגשתי אותך. אתמול
בלילה חלמתי שאחותי הגדולה חולה במחלת לב. היא שכבה על מיטה
והלב שלה היה מונח לה על החזה, והוא היה די נפוח ואדום כזה,
והדם נזל ממנו לכל הצדדים. הרופאים אמרו שצריך לחבר אותו מבחוץ
עם סיכה כזו. היא ישנה, וניסיתי לעשות את זה מבלי להכאיב לה.
אז היא חצי התעוררה ומלמלה בקול ישנוני שלא חשוב כי זה כואב עם
הסיכה, אז פשוט הנחתי אותו שם. נראה לי שזו בעצם אני שוכבת שם
בחלום.
באמצע הלילה הייתי נצמדת אליך והיית מתעורר וישר מחבק אותי,
וככה היינו ישנים. או איך תמיד ב"תרגיל" שלנו שתמיד כנשפגשנו
הייתי מרים אותי גבוה ומסובב אותי ככה באויר, או איך שהתקלחנו
יחד וחיבקת אותי במים הזורמים חיבוק חזק, ולא עזבת הרבה זמן.
ואיך בפעם הראשונה ששכבנו, הפעם הראשונה שלי, היית כל כך עדין.
רציתי  שתלחש לי באוזן שאתה אוהב אותי אבל אתה רק אמרת תירגעי,
ואיזה כיף להיות בתוכך.
ואיך כבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לך שאני אוהבת אותך, ואתה
אמרת שאני משהו מיוחד ואף פעם לא היה לך ככה עם מישהי, וזהו.
וכמה בכיתי בגללך אז. וכמה גם עכשיו. נפוחות לי העיניים ואני
מרגישה כל כך מכוערת ואני רק רוצה לבוא אליך, ולעשות את
התרגיל, ולהשקות את העציצים כמו שאמרת שנעשה אתמול, לפני
שאמרתי שאני רוצה לדבר. וכבר לא אכפת שנחזור כאילו כלום לא קרה
כי עם כמה שהיה לי רע אז זה לא יכול להיות יותר גרוע מעכשיו.
אבל כבר מאוחר מדי.

אז אני מתבוססת כאן בדמעות של עצמי. אחותי וחברות שלי מנסות
לעזור ומדי פעם אני מתייצבת אבל אז אני בוכה שוב ישר. כי הכל
כל כך קשור בך. ואני לא יכולה לשמוע רדיו, או לראות טלויזיה,
או לקרוא, או לאכול. כל פעם מתחילה לכתוב, ואז,

היא קראה לו פח פח כי הוא לא מרגיש כלום. אף פעם לא בוכה. גם
לא כשהחבר הכי טוב שלו נהרג. והוא גם לא אוהב. או שונא.

מעניין אם גם הוא מתגעג אלי חשבה בליבה בעוד המים החמים קולחים
על כתפיה ושוטפים את גופה. נזכרת בפעם הראשונה שהתקלחו יחד
במקלחת החשוכה שבדירתו. הם עמדו שם מחובקים גם אחרי שהמים
התחילו להתקרר. היא אף פעם לא הודתה בזה, אבל אפילו אז היא
הרגישה שהם פשוט שני אנשים בודדים שנאחזים זו בזה.

"אני אדבר איתך בכנות, היה לי קשה לראות אותך היום. לא התקשרתי
עד עכשיו כי חשבתי שאת רוצה שאני אתפוס מרחק."
"לא, ממש לא"
"פסיכומטרי זה חרא"
"אני יודעת. לא נורא"
"שועלה..."
"מה אני אעשה איתך?"
"אולי נחזור קצת?"

שומעת שירים עצובים רק כדי להזכר איך זה להרגיש. יותר מדי סמים
ואלכוהול, כל מה שעוזר להפסיק לחשוב יותר מדי. עוד שבוע הם
יהיו ביחד כבר שנה. היא לא בחורה כזו. ולפעמים כשהיא אצלו, או
ליתר דיוק, כמעט תמיד, היא מרגישה כמו איזה דמות בסרט. לא
מבינה איך הגיעה לכאן ומי זה הבחור הזה כאן איתה. ובכלל נראה
שהחיים שלה מורכבים מרצף של ארועים הזויים ולא קשורים, ללא כל
בחירה או כוונה שתחבר ביניהם. מסתכלת לצדדים תמיד כדי לראות
לאן לעשות את הצעד הבא, אף לא מצליחה להחליט מה היא באמת רוצה.

הוא טס לאירופה עם חבר לשבועיים וחצי. הוא לא הזמין אותה
להצטרף. כמו תמיד. הם ביחד רק בבית. זה די נחמד, אבל גם קצת
מחניק. הוא אוהב לשבת בחושך ולהתקלח במים קרים ושונא סרטים
ולהכיר אנשים חדשים. חייב לסגור את הטלויזיה והמאוורר כשעוברים
מהסלון לחדר השינה.
והשבועיים האחרונים היו חזרה לחיים של פעם. יחד עם עוד שתי
חברות מרחפות בין ברים אפלים. מפלרטטות את דרכן בין בירה
לוויסקי, משתחלות למסיבות צבעוניות ומתחככות בקצת זוהר מקומי.


"בבית כלא רימונים יש כמעט 500 אסירים. רמת האבטחה כאן מירבית.
אתם יכולים לראות את גדרות התיל הרחבים שמקיפים את המתחם".
מאחורי הגדר הכפולה כלבי שמירה חושפים שיניים ומזילים ריר.
"הגדר האחרונה היא חשמלית. יש כאן מצלמות בכל חדר ומסדרון
שנשלטות מחדר הבקרה הראשי, בו נבקר לאחר ההרצאה" אנחנו נכנסים
לחדר הישיבות של הסגל. על השולחן מיץ פטל ומיני עוגיות ומאפים,
מעשי ידי האסירים. "האסירים אחראים על עבודות הבינוי, הבישול
ותחזוקת המתחם.  יושבים כאן אסירים בטחוניים ופליליים. מחבלים,
עברייני מין, רוצחים, גנבים, נרקומנים. בטח שמעתם על זאב
רוזנשטיין ועל ברגותי. האגף הכי טוב הוא נ"ס, ראשי תיבות של
נקי מסמים. יש גם אגף מתקדמים ושני אגפי משתלבים. בנוסף יש
שמונה אסירים שיושבים ב"הפרדה". יש גם אסירים טעוני פיקוח,
כאלו שנוצלו מינית או כלכלית ע"י אחרים. עכשיו נלך לראות את
כיתות הלימוד."  
אנחנו עוברים בין מסדרונות מפותלים, דלתות נטרקות מאחור ברעש
צורם ומהדהד. אנחנו נכנסים לכיתת הקרימיניון. כעשרה אסירים
יושבים שם. היום מחלקים תעודות. "אולי מישהו יקום ויספר לנו
למה הוא כאן?" שואלת המדריכה בחיוך. קבוצת המבקרים נדחסת לחדר.
אסירים מול אזרחים מביטים זה בזה ביראה ובריחוק. כולם בני אדם,
כולם מוקפים בקירות. השאלה היא עד כמה הם קרובים.
עוברים לאגף שבע, שם יושבים אסירים נטולי רצון להשתקם, חלקם
מרצים מאסר עולם.
הידיים מזיעות, החדר מסתחרר. הם מביטים בנו ואנחנו בהם. פותחים
דלת של אחד החדרים. מגבת ולבנים תלויים בכל מקום. העדר הפרטיות
יכול לגרום למחלות נפש. מחשבות מפוחדות דוהרות בראשי, על מה
חושבים אנשים שאין להם מה להפסיד. לבסוף אנחנו יוצאים בחזרה.
שואפת חזק את האויר, השמש והשמיים. טוב להיות חופשי אבל מה זה
בעצם. כי הכל אשליה וכולנו כלואים בין מילים שמגבילות את
המחשבה, שם וזהות שמגבילים את הקיום. כלואים באהבה ובתלות,
ברצון לרצות אחרים, באיפות חומרניות להצלחה. אין לאן לברוח. כל
הדרכים מובילות לבדידות, בחדר סגור או תחת שמיים פתוחים, זו רק
התפאורה.
עולים על האוטובוס וממשיכים לארוחת צהריים בפארק פסטורלי.
כשחוזרים אני ממשיכה ישר לעבודה. אחר כך יוצאת, חצי גולדסטאר
וג'יימסון, רוקדת כדי לא ליפול.
ומשם לבחור שלי. הוא בדיוק יצא המקלחת ופותח לי את הדלת כשרק
תחתונים לגופו. אנחנו שוכבים, אני לא גומרת.
מקיפה את עצמי בחובות ושאיפות, באהבה ללא אושר, בכיבוש אתגרים
ללא סיפוק. הכל כדי לא לחשוב.

זה כמו שטף דם עכשיו, כואב רק כשלוחצים. כמו ברגע זה, כשאני
נזכרת איך התחבקנו ממש אחרי שהחלטנו להיפרד בפעם השניה
והאחרונה. זו היתה יותר האחזות מאשר חיבוק. "אוף" לחשתי, "אני
עדיין אוהבת אותך". דמעות זולגות מעיני ומרטיבות לך את החולצה.
אנחנו צוחקים. "שאת אומרת לי את זה, אני פשוט לא יכול.." אני
מתרחקת אבל אתה מקרב אותי בחזרה אליך. ושוב. עד שאתה מרפה, כמו
תמיד, לא מסוגל להראות באמת מה אתה מרגיש. ואנחנו ממשיכים
להכין קפה.
ועכשיו, דברים קטנים. מצאתי עבודה חדשה ואני כל כך רוצה לשכב
איתך ערומה במיטה ולספר לך כל מה שהיה ושתגרום לי להרגיש טוב
עם עצמי ועם הכל, כמו תמיד. אבל אני יודעת שאסור. כבר רצחת
אותי פעם אחת ואני לא מסוגלת לתת לזה לקרות שוב.
זה היה אחרי ששה חודשים שהיינו יחד. ובכל הזמן הזה לא אמרת לי
שאתה אוהב אותי. כשהתקלחנו היית מחבק אותי חזק, ואפילו כשהיית
מתעורר באמצע הלילה. אבל לא יכולתי לסבול את חוסר הודאות הזה.
וכשהגעתי אליך ודרשתי תשובה אתה ישבת שם בפינה קר ומרוחק.
שכבתי מקופלת על המיטה מתבוססת בכאב שהשארת לי. יצאתי בלי
להסתכל אליך. בכיתי עד שנרדמתי. וכשפקחתי עיניים בבוקר הכל
חזר. ניסיתי לקום אבל נפלתי על הרצפה, וצעקתי מרוב כאב. מעולם
לא חשבתי שארגיש ככה. אחרי שלושה שבועות כבר הצלחתי לשכוח אותך
לכמה רגעים ביום, ואפילו תכננתי לצאת עם מישהו אחר.  אבל אז
התקשרת. "אולי נחזור קצת?" שאלת. אני הזהרתי אותך שזה לא יכול
להיות כמו פעם, שאסור לך לפגוע בי יותר. שנכנסתי לדירה  שלך
האורות היו מעומעמים ומוזיקה שקטה התנגנה ברקע. והיית כל כך
יפה. שכבנו מחובקים וסיפרנו אחד לשני איך זה להיות לבד. ואז
עברנו למיטה. התחלת להפשיט אותי, אבל לא יכולתי להמשיך. אני
צריכה שתגיד לי שאתה אוהב אותי. "אני אוהב אותך" לחשת, "פשוט
לקח לי הרבה זמן להבין את זה". שני הלילות האלה אצלך בדירה,
כשחזרנו לראשונה ושנפרדנו לבסוף היו הכי טובים בחיי. לאט לאט
אני מרגישה איך ההווה נמס לתוך זיכרון רחוק, אולי פעם עוד נהיה
חברים.

אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם, אהבה נגמרת.

אני שונאת אותך בבוקר, ומתגעגת כשמחשיך.

מצעי המיטה מונחים באי סדר לצד קופסת טישו מקושטת לבבות
אדומים. סדין חשמלי ומפזר חום מנסים להפשיר את הקרירות שבתוכה
ללא הועיל. זו היתה תבוסה קשה במערכה שבין ההגיון לרגש. ההגיון
ניצח, ההגיון תמיד מנצח.
הטלפון מונח על השולחן מולה, וכמו קורץ ומתגרה בכוונה. פעם,
היתה רומנטיקה. היו מכתבים. היום הפואטיקה מתגלמת באס-אמ-אס.
סיפרו לי על ניסוי כזה שבו השמיעו לכלבים צלצול פעמון לפני
שהאכילו אותם עד שדי היה בצלצול לגרום להם לתחושת רעב. ככה
צלצול הסלולרי מעורר בה אותו רעב למילות אהבה, לשם שלו, לקול
שלו. כבר שלושה חודשים עברו וטרם השתנה דבר. זה מגיע בעיקר
בסופי שבוע, לכן היא דואגת להסיח את דעתה במיני כימיקלים, חלקם
חוקיים וחלקם פחות. לעבוד, לקרוא, לדבר, לאכול, לעשן, לשתות,
לנהוג ולא לחשוב. להתעורר בבוקר בצחנת הסיגריות, האלכוהול
והחשיש, לשחזר ערב אבוד שתמיד נגמר באותו מקום. באותו החדר, על
אותה מיטה, עם אותן דמעות מלוחות שכבר יבשו על הלחיים. לב
שבור.
ועכשיו נאבקת ברצון לבוא אליו, כפי שכבר עשתה לפני מספר
שבועות.


השתוקק- נכסף, נהה, יצאה נפשו, נתן עינו, חשק, כמה.

רגעים גדולים אפשר לזהות רק במבט לאחור. הם יכולים להיות מבט,
חיוך, מחשבה, משק כנפיים של זבוב על האף. כל אלו יכולים להיות
התחלות של רגעים שאולי ישנו את ההסטוריה, ואולי רק מהלך חיים
של אדם אחד או שניים.
אבל, הסוף. אף פעם אי אפשר לדעת, באמת, היכן נמצא הסוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו מצאתם כבר
את נקודת הC?




זונה אנלפבתית


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/5/06 18:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מי אני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה