שלומית רצתה לבנות,
סוכה של חלומות,
שלומית רצתה סוכת שלום.
היא שמה קישוטים,
צבעה את הקרשים,
שלומית רצתה סוכת שלום.

שלומית המסכנה,
שלום שם לא יצא,
סוכה אבל היא בלי שלום.
היא שמה שני מינים,
שחורים ולבנים,
ואז נגמר לו השלום.

אמר אז הלבן,
אני לא מוכן,
לחיות עם השחור הזה.
אמר אז השחור,
תראו את החמור,
איתו לא ארצה לגור.

שלומית אמרה אז:" די!"
כי זה כבר לא כדאי,
אין שלום, יש מלחמה.
זה לא מה שרצתה,
שלומית המסכנה,
שלומית רצתה סוכת שלום.

אמרו אז השחורים,
להשלים הם מוכנים,
אבל בשביל שלומית בלבד.
אזי הלבנים,
בלבטים קשים,
הסכימו לשלום גם הם.

זה לא צריך להיות,
בגלל ילדה עם שתי צמות,
אמור להיות זה מן הלב.
בלי שום מלחמה,
לכך אין שום סיבה,
שלומית בבכי מיררה.

אין בזה שום רע,
להיות שונה ממך,
זכותו של האדם לחיות.
אז מה שלומית אמרה,
זאת איש לא ידע,
כי איש לא הקשיב לה עוד.