אני קצת מרוגשת, כן
אני מתחדדת, מכונסת
בנבכי קורי העכביש האלה
שמסמאים את שדה הראייה,
המשי הנוזלי הזה
שמגביל את הריבוע הסימטרי בו
חפציבה יכולה לנשום.
הלחיים שלי מאדימות, כן
דם זורם מהן אל העורק הראשי
שגנב רכב (גם הוא צעק איו"ש)
דקר לאחות הגדולה ההיא
שנסעה להחזיר את אחותה
מהחלל ההוא שם, כן
זה של ההורמונים.
כמה ענוג הוא, כמה
חזירי בר עוד אוכל לספור, לזכור
שאבא מלמל פעם "אללה הוא אכבר" מהחלון,
כשאחותי שכבה לצדי, גב אל גב
במיטה הזוגית שבלעה את ניצני הילדות
של אחות של אבא, כן זו
עם ההורמונים ושל הבת של אבא
זו שהבריחה אהבות אסורות של
בוסר וריקבון מהחלון ואל החלון ודרכו
אל הארון ותחת למיטה, שם
התחבאה פעם, כשהוא רדף
אחריה בכל הבית, מנסה ללכוד אותה
לכדי זיק צחוק, להשליך לעברה נעל בית
שנחתה על סבא שלה, כן
זה שנחר כבשים וטינה וחמלה אולי מעל
המיטה ההיא. זה שהנעל נחתה עליו
להמריא, אל על, ליטול חזייה ותחתוני לייקרה
בצורת בגד ים, ולרוץ יחפה בחוף, שם
על הסלעים החורצים סימנים בעקבים השותתים
דם, וקרטיב נוזלי כחול וסגול ואבטיח
תחת לצוק ההוא צריכה הייתה לעשות
אהבה, ואוהל להקים וכל צעד בו
בהווה, מחזיר אותה לללי ונתי ועידו
שהקיפו, הם באוהל שלהם, והיא בשק
היא ככה בשק מבחירה היא ככה
כמו קורי העכביש המשי האמוניה שנידפת
מהצבע לשיער.
פעם נהגתי להשען על מכסה מנוע, כחול
או אפור, לא משנה רק שיהמהם כמו
היפופוטם מיוחם, לספור שרידי גלקסיות
שנחתו ביעף לעבר הקרקע בצורת כותרת
בעיתון שהבטיחה מטאורים. היינו מחממים במיקרו
עוגת שוקולד חמה, ואת השוקולד שנטף לנו בין האצבעות
היינו מלקקים עם כל מטאור שנפל, מנחשים איפה ינחת
הבא אחריו. כשרכנתי לעבר מנורת הנפט, כן
זו שמונחת לצד התקליטים העיניים שלי הרגישו טרוטות
ובטן זעמה. זעם עצור כמו שמרגיש הטיפוס
במדרגות הרכבת בבוקרו של יום, כשהמעיל הירוק הזה
הוא השק של נובמבר, מנפח ומפיח בי משהו אחר
יום של ניקיון מעביר בי תחושה סטרילית של
משחת שיניים בצהרי היום, בבית של איש שאחרי שבוע
וחצי הבטיח שהפתיע ושלף שקית וביקש "תבחרי"
מפוסקת, מפסקת, עורכת טקסטים חסרי מעוף מצאתי עצמי
מוקפת זרועות חובקות לא מערסלות מאחורה
ומברשת שיניים מצדדיי. בוקר אחרי, מסתובבת על כיסא מתכוונן
חגי הזמין אותי לטיול בשיינקין, כוס משקה כזה שהבטיחו בדוכן
יחד עם מילים כמו אקזוטיקה ורעננות; מי שמע בכלל על אקזוטיקה
כשרוח פרצים מנשבת ביוב בין העמודים המתקלפים נגיעות של
רואי חשבון ועורכי דין וסוכני ביטוח, אז הוא אמר לי
חגי: "מה, את נורמלית, שתי מברשות שיניים ושיר רק אחרי
שבוע, הרי מה שבא מהר מהר הולך", וכשנמתחתי לצדו גב אל גב -
כמו עם האחות בלילה ההוא שהאבא צעק "אללה הוא אכבר" ורצתי לחדר
של אמא (היא אמרה, שנים אחרי כן ש"בשעורי התעמלות לא הגדירו
ספרינט כזה", ואני רק צחקתי כי בשעורי התעמלות הייתי
רצה כדי שליאור שהפריח טבעות באוויר, מהמדרגות שריצדו מאה
מטרים משם, יראה אותי עפה) - הבנתי שזה כבר הולך, כן
זה מתפוגג ונפלה בחלקי הזכות להרגיש שוב אובדן.
היום כשהילכתי מצויידת בפנקס ועט בין תשתיות בניין
הרחתי עשן ופיח, והרעננות העצורה הזו צפה לי בכדוריות האדומות
והלבנות, פתאום אני הבנתי, כן
איך זה מרגיש לרטוט, איך זה מרגיש להתגעגע לצעידה נטולת אנחות
בשדרה לפנות ערב
כשהזקנים על המרפסת, כן
בין הדקלים שותים קפה שנרקח כשהסקסופון מתנגן ברקע
והדאגות, הו הדאגות והמה
יהיה ויהיה בסדר שאי אפשר
אי אפשר כבר לבלוע.
צחקתי על קרייתי וכרמלי ושאר הסיירות עטורות תג יחידה של מעוזי
תל אביב,
הסיבולת ריאה המואצת היחידה שאלו חווים מתבצעת רק
כשהמדרגות הנעות משובשות. כשרצתי אני במדרגות האלו
ממהרת להספיק, להגיע בזמן
אף אחד, מלבד פרח יבש עלי כותרת לא היה שם, בדירה
ערכתי שולחן, הדלקתי פתיל דק, וישבתי. מקדשת את בדידותי
שארית פליטה לא ערוכה ומפוסקת. ככה זה נראה |
