אני מוצאת את עצמי
נובלת
באלפי פרחים מסביב,
בגנים
הריקים מילדים,
בקדרות השמים.
דמעות ששפכתי,
שחררו לפני מלאכים
בגשם ובטל,
ולחלחו את האדמה
הבוצית הזאת,
שלא מניבה דבר.
בזהבים ראשונים
של קיץ
אני -
מיובשת וקמלה,
שמש עזה,
ששורפת,
כבר לא מחממת,
ואני נטמעת
בשיירי הפרחים המתים
של האדמה
הארורה
הזאת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.