ככה באמצע הלילה
אני כותבת... אבל למי?
לירח?
לכוכבים?
לגשם המטפטף על חלוני,
השבור?
לרוח הנושבת,
בעורפי,
ברגליי היחפות.
בעודי מקשיבה למנגינה נוגה,
עורגת,
מלנכולית
ויוצאת מגדרי
ממחשבות בלתי פוסקות

הרגשות שמתעוררים בי
נוראיים,
עצומים,
כואבים,
אך מדהימים
בתוככי
עצב בלתי נלאה
יראת נפש
לגדולה מכולן
האהבה.

אך היא לא אהבה אותי,
וגם אתה לא
לפחות לא בדרכי שלי

נשארתי עם חלומותיי
באמצע הלילה
מונעים ממני את שנתי,
ואיך אעצום את עיניי,
באמצע הלילה
כשאתה לא רואה אותי.