איבן גבירול בתל-אביב, אמצע מרץ.
מצלמה דיגיטלית. 5 מגה פיקסל.

סוף דצמבר, אולי תחילת ינואר. צהריים גשומים. האף שלי קפוא ודבוק לחלון של
האוטובוס. בדרך למשמרת עם לא יותר מדי מצב רוח. פתאום אני עוברת ליד משפט
שמישהו כתב על הקיר בתחילת איבן גבירול (בעצם כשחושבים על זה, זה הסוף של
הרחוב). מסתכלת ואומרת לעצמי 'כן, בטח... מי התמים שכתב את זה?' אבל למרות
זאת, לא מפסיקה לחשוב על המשפט, ומבטיחה לעצמי שאני חייבת-חייבת-חייבת לצלם את
המשפט.
3 שבועות מאוחר יותר אני פוגשת בחבר הנוכחי שלי (שהוא, אגב, האדם המתוק ביותר
עלי אדמות נכון להרגע).
חודש לאחר מכן אני עוברת ליד הכתובת הזאת שעל הקיר עם החבר, וחושבת 'איזה כיף
להיות אחד מהתמימים הללו'.
שבועיים אחרי (כן, אני אוהבת לקפוץ בתאריכים), אני נוסעת שם באוטובוס, מכוונת
את המצלמה, וכמו גדולה - מצלמת.

Love is Possible - isn't it?