כל שריטה בעורי מזכירה לי
שאיני אלא בשר הבורח מדם
אל מילים שאולות,
השוזרות בבריאה קוסמית
הוויה של מעלה,
בית דין מחמיר.

ובחלומי שאלתיך
על צבעם של מים רותחים
בספל הבוקר שלך,
לו הייתי אני
תמצית התה בתוכם.

וביד בוחשת היטב קימצת גבות,
ומים ניתזו לכל עבר
וכוס רעדה,
ואולי היתה זו האדמה שנרעדה?

ותמצית כהה הוסיפה לזלוג
מבלוטות השקיק הנמעך
בגוף זר וקשה,
כדמעות יתומות של ערגה.

ובספק התעוררתי, בתימהון פיוטי,
ובתשוקה עזה להימזג לתוכך
ולהווכח.
ורק בחלומי נמזגתי.