בסנדלים ובכפות רגליים מאובקות היא חוצה את כל מדבריות הסלע
כדי לשאול, לדעת, מה שלומי. ואני לא יודע. המים המתייבשים על
כפות ידיה סודקות אותן, שריריה כואבים והיא לא תגלה לי, לא
תגלה. באתי אליך, היא תמחה את הסימנים פחות או יותר, ושלוש
דפיקות בדלת. היא תיכנס, היא תביט בי ותישבר, "תן לי רק
מקלחת", היא תתחנן. אני אשב תוהה בסלון מחשיך ואעשן סיגריות
בשרשרת. מוסיקה ברקע, כוס קפה או שתיים, ואז היא תבוא נקייה,
מצוחצחת, בפיג'מה מאולתרת, ותביט לי בעיניים. יושבת מולי, רוצה
לדבר, והמילים לא יוצאות. "הכול בסדר..." אני אמלמל, "הכול לא
בסדר" היא תגיד, "אני לא איתך".
"התרגלתי..." והיא תקום ותעמוד מולי, ופתאום כל האהבה הנואשת
המטרפת לה ולגופה תחשמל אותי שוב. היא תעמוד מולי, איבריה,
חיטוביה, יופייה ורגליה היחפות. "לא נגמלת ממני", היא תגיד.
לא.