לנעמה, כי ככה הכרתי אותך

אתם זוכרים שהבטחתם לא לבכות, ולכן אתם פשוט עומדים שם, לא
מאמינים שזה קרה, עם משקפי שמש שמסתירות את העיניים, למקרה
שבכל זאת לא תצליחו לעמוד בהבטחתכם. לא יכולתם לדעת שזה יקרה,
כי לא היה שום סימן מקדים. בדיעבד, יגידו החכמים שלאחר מעשה,
היו כל כך הרבה התבטאויות מוזרות, כל כך הרבה רמזים, אבל מה זה
כבר משנה?
זו הפעם הראשונה בחיי שהייתי באירוע כל כך עצוב וכל כך מפחיד
בעת ובעונה אחת. מאות רבות של אנשים, מקובצים סביב סככה,
צועדים בשקט תהומי אחרי הגברים המזוקנים שנשאו את האלונקה
לחלקה הסמוכה לגדר. השקט נשמר גם לאחר הטקס, ונשבר רק כאשר האב
כשל ברגליו, נשען על מצבה סמוכה, וזעק את הזעקה המחרידה ביותר
ששמעתי בחיים שלי, זעקה שתיחקק בזיכרוני לנצח, זעקה של חיה
פצועה ומופתעת. זה היה הרגע הראשון, לדעתי, בו הוא עיכל את
מלוא משמעות האובדן הנורא, ואת מה שעבר עליו בלילה האחרון.
אחר כך הלכנו בשקט לאוטו ונסענו הביתה. שתקנו גם רוב הדרך
חזרה. רק בלילה התחלנו לדבר, ולא הפסקנו עד שכבר היה ממש
מאוחר. בבוקר הבא החיים חזרו למסלולם. הם תמיד חוזרים.


החלטתי להקדיש את חיי להצלת חיים, ולכן קשה לי מאוד להתמודד עם
מצב של חוסר אונים כזה. אובדן חיים מיותר, שלא הייתה שום דרך
למנוע. זה עוכר שלווה במידה שלא תיאמן, וקורע את הלב ואת
בלוטות הדמעות. כואב לי על החיים שאבדו, כואב לי על הנערה
שהכרתי ואינה עוד, כואב לי על אחותי שאיבדה חברה, וכואב לי על
חוסר האונים המשווע הזה.
ויש מי שימצא סיפוק בהפסקת סבלה של זו שהלכה ללא שוב. אני לא
מסוגל לכבד את המחשבה הזו. לדעתי, מי שבוחר בדרכים אלו רק
מעביר את הסבל הלאה, מסיר אותו מעליו ומוריש אותו לאלה החפצים
בייקרו. היא, אמנם, סיימה את מסכת ייסוריה הלא ברורה, אבל אבא
שלה רק התחיל מסכת קשה בהרבה. המשפחה שלה נקברה יחד אתה
בהלוויה הזו, וגם החברים הקרובים שלה אף פעם לא יהיו אותו
הדבר. אז שלא ימכרו לי את ההרואיות שבהפסקת הסבל, כי אני לא
קונה את זה כלל וכלל.  סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר, ובמקרה
הזה - רע יותר.
אני מתאר לעצמי שאנשים יפתחו לעצמם עם הזמן הסברים כאלה ואחרים
כדי להרגיע את המצפון האישי שלהם, וכבר רצות שמועות רבות בנוגע
למה שהוביל להשתלשלות המצערת. זה לגמרי בסדר. כולנו, אפילו
הזניחים ביותר בחייה, יכולים לחשוב שאולי באמת אנחנו קצת
אשמים. כדי שזה לא יקרה, ההסבר המוצע מאשים את מה שהעיניים לא
רואות: מולקולות. הסברים פסיכיאטריים של בעיות באיזונים כימיים
מותירים את כולנו נקיים, כך נדמה, ותולים את האשם בגורם עלום
ונשגב מבינת רובנו. אולי מוטב כך, שכן זה מסיר את האשמה גם
ממנה, ואולי ייתן לה לנוח קצת יותר בשלום על משכבה.


ובאמת, שלשום ירד הגשם הראשון, והרבה מאוד אנשים שמחו. הם לא
ידעו שאחר כך יהיה עצוב. אני לא יודע מה איתם, אבל אני לא חושב
שאוכל שוב לבטוח בו.